הצד שלו:

יומיים אחרי שא' עזב וסגר אחריו את הדלת, מעיין הדמעות יבש. אני חושב שפשוט לא נשארו לי עוד כאלו. אמנם בזמן אמת ידעתי שאין לי סיבה לכעוס עליו, אני הרי יודע שהוא היה שם באמת, אני יודע שאני אוהב אותו, ואני יודע שגם הוא אוהב אותי. אבל הזיכרונות של מערכת היחסים שלנו עדיין טריים. אני מעדיף לשמור אותם יפים כמו שהיו, ולהסתכל על היתרון היחסי בסיטואציה החדשה - הקשר שלנו לא הגיע למיצוי, אלא להבנה שהוא לא טוב עבור אחד מאיתנו. זה מה שהופך אותו לכואב כל כך, אבל כמו כל מה שנגדע בדמי ימיו – נשאר יפה לנצח. א' היה בוגר מספיק כדי לתקשר את מה שהרגיש, ואני הייתי בוגר מספיק כדי להיות שכלתני ולהתרחק מהדרמה, לחבק ולהכיל אותו גם כשהרצון שלו היה להתרחק. גם כשהנשמה שלי נחרכה עם חומצה שורפת במיוחד, בלתי נראית לעין בלתי מזויינת, ובלתי ניתנת להפרדה מלב שנאלץ להבין שהאהבה הזו נגמרה.

אחרי הדמעות מגיע השקט, הרצון לא להיות לבד, אבל גם לא לדבר, ולא להקשיב. אני נמצא בתוך אינקובטור, והסיטואציות חולפות אל מול עיניי. צופה במשחק כדורסל, ומצב הרוח שלי ליניארי כמו מישור מלח אינסופי באמריקה. יש הרים באופק, ועמקים, ונחלים, אבל אין לי שום דרך להתמצא במרחב ולהבין כמה רחוק אני מהאופק. ליניארי כמו מוניטור בבית חולים רגע אחרי שנקבעת שעת המוות. בעצם, זה הלבד הכי גדול אחרי שמגיע הלבד הרשמי. אני לבד עם הכאב שלי, אני לבד עם החוסר, אני לבד עם האהבה, ממש לבד בעצם – הרי הוא קם והלך, ואני הרי אפילו לא כועס. בוויתור על הכעס יש ויתור על סולידריות של הנפש שלי עם עצמה, בדיוק כמו שיש בה גם תעצומות והתעלות של ממש.

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

החדשות הטובות הן שההתעלות הזו גורמת לתחושת כוח אמיתית. שלושה ימים אחרי הפרידה, פורסם הטור הראשון של ב'שנה הבאה אצל חמותי' שתיאר את מערכת היחסים שלנו, וכך חוויתי אותה למעשה מחדש. יפה, זכה, ומאפשרת לי לברור את הזיכרונות. אחרי שבוע-שבועיים נכנסתי שוב לאפליקציות והחלטתי לצאת שוב עם בחורים אחרים. הבנתי שמותר להתחיל דברים אחרים וחדשים, ומותר גם לכאוב, ומותר גם לזכור. הבנתי גם שאף מערכת יחסים שהייתה לי בחיים היא לא תחליף לקודמתה, ושעם כל אחד מהבחורים שיצאתי איתם אי פעם הייתה לי אינטימיות ייחודית רק לשנינו. החיבור עם כל אחד מהם האיר על משהו טוב שנמצא בי, ששייך לי, וזו תודעת השפע האמיתית.

לפני שא' יצא מהדירה שלי בפעם האחרונה, שאלתי אותו אם נוכל לדבר כשיחזור מהמילואים, והוא ענה שכן. אבל ככל שהימים חלפו העדפתי לנהל את השיחה הזו עם עצמי, וא' שתמיד הקפיד לעשות את הבחירות המושכלות והנכונות, כנראה העדיף לנהל את השיחה הזו גם הוא עם עצמו. כך התנהלו להן שתי שיחות במקביל, זו בירושלים וזו בגבעתיים, ואפשרו לחיים להימשך. לפנות מקום לשיחות אחרות, לגברים אחרים, לדייטים, לניקיון.

תמיד יישאר לי מקום בלב בו אזכר בא' בחיוך ובאהבה, ואולי אפילו ביום מן הימים נדבר על האהבה שהייתה לנו. זו ידיעה קסומה, משחררת ומשוחררת, אבל מחיאות הכפיים מגיעות לי הפעם מכיוונים לא צפויים. בכל סיטואציה בחיים אפשר לבצע בחירה, כמו שהבנתי שישים שניות אחרי שהסתיים הקשר שלנו. יכולתי לבחור להתרסק למיטה לשבועיים, לסרב לשחרר את א' לחיות ולאהוב, ולסרב לשחרר את עצמי לאהוב ולחיות. יכולתי לבחור לשקוע. יכולתי לבחור לכעוס. בחרתי להמשיך לאהוב ולהעריך, אותו ואותי, בחרתי לכאוב ולא לכעוס, בחרתי לכבד. בחרתי לאפשר לעצמי להכניס מערכת יחסים אמיתית וטובה, בחרתי בעצמי.

ואחרי כל מחיאות הכפיים הרועמות האלו, תסלחו לי, יש לי כמה הודעות מבחורים חמודים לענות להן, כמה דייטים לקבוע, כמה חגיגות לפרוע, והתחלות חדשות לצאת אליהן. רגל על הקלאץ', משלב להילוך ראשון מחדש, מוריד את ההנד ברקס ומתחיל לגלוש לאט ובזהירות, מחמם את שרירי השיוט. אולי הפעם.

הצד שלה:

היוש חיים. חזרתי. תודה לכל הסביבה שהסכימה לקבל את ההיעלמות שלי באהבה גדולה. אחרי שההיי הראשוני נרגע, אפשר להתחיל. אני חושבת שרק היום הבנתי סופית שהשגרה הגיעה. ישבנו בבית קפה. הסתובבתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים, הנחתי יד על הירך, ולחשתי לו באוזן "מאמי, צריך לעשות הזמנה מהסופר".

שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי בעיה עם שגרה. להפך, לעיתים היא אפילו מבורכת. הבעיה מתחילה כשאני צריכה לכתוב עליה. אם אשלח טקסט נוסף על כמה שאני אוהבת אותו העורכת תתלה אותי, ובצדק. הזדהות אמיתית נוצרת בכנות מלאה, והאמת? אני יודעת לכתוב הכי טוב כשרע לי. הטורים הכי נקראים שלי הוקלדו תחת מסך כבד של דמעות. מעולם לא כתבתי מתוך מקום של אושר, ואני גם לא יודעת איך עושים את זה. זה לא שלא חוויתי שימחה בכל 31 שנותיי, אלא פשוט מעולם לא כתבתי עליה. ומנגד, אני מרגישה שאני מדלגת בין השלוליות בניסיון נואש לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, ולשמר אותנו תחת הטייטל המחייב "הזוג המושלם לשנת 2019".

העובדה שעשינו אין א ריליישנשיפ בפייסבוק השבוע הגיעה בתזמון מושלם עם השיחה הקורקטית שהתנהלה אתמול בסלון, בעלת המוטיב החוזר "אני מתבאס על הפרויקט הזה". הסתכלתי עליו, ולא היה לי מה להגיד. אני מבינה אותו לגמרי. הוא לא ביקש את זה. בן אדם שכל כך קנאי לפרטיות שלו לא אמור להיות בזוגיות עם מישהי שכותבת את כל חייה בפומבי, אבל אהבה לא בוחרים. והנה. הוא מבין ומקבל את גזירת הגורל שלו. שנינו הולכים להיכתב במשך שנה שלמה, בצורה הכי אמיתי שאפשר ובלי מחסומים. הגענו לשלב שבו הפרפרים נרגעו, ואני צריכה ללמוד לכמת את היום יום אחת לשבועיים ב 600 מילה, גם כשהכל שמח.

בלה רבוי. צילום: אלעד אקרמן

בלה רבוי. צילום: אלעד אקרמן

אני לא מתביישת להגיד שהיו הרבה דברים שעשיתי בחיים שלי, רק בשביל שאוכל לכתוב עליהם אחר כך. ההרגשה הזו חוזרת ולפעמים אני רוצה לריב איתו רק כדי שיהיה לי טור מושלם לפעם הבאה. ככה. ריב מפגר. ללחוץ לו על כמה נקודות רגישות, כדי לשחרר את הזעם המזרחי החוצה, ולרשום במוח את כל הפרטים הקטנים מהר מהר. בלי להתחשב ברגשות שלו, בלי לחשוב על ההשלכות העתידיות, ולהתעלם לגמרי מזה שכל החברים שלנו והמשפחות של שנינו קוראות את זה. כשרציתי להיות קארי בראדשו הישראלית, כנראה שלא חשבתי על זה עד הסוף. שכחתי שבצד השני יש קהל וביקורת. 

כן. הוא מביא לי את הסעיף לפעמים. המוזיקה שמתנגנת בבית כל הזמן, כוסות הקפה שהוא משאיר על השולחן בסלון, החלב על השיש, ערימות הבגדים על המיטה אחרי שהוא מתלבש, ושלל שטויות אחרות. אבל הכל מתגמד מול הבעת חוסר האונים שלו בבקרים, כשאני מעירה אותו ומבקשת להקריא לו טור. "אפשר נשיקה לפני? כי נראה לי שזה הולך להיות קשה". הוא מקשיב עד הסוף, לוקח נשימה עמוקה, ושואל "כמה זמן עוד נשאר לפרויקט?". אני מסתכלת עליו חזרה ועונה "עד ראש השנה". באותו רגע אנחנו מבינים שהזרקור הענקי שמכוון לתוך הזוגיות שלנו לא יכבה בזמן הקרוב, וילך ויתעצם עם הזמן. אלומת האור תיכנס לא רק לחיים הפרטיים, אלא לתוך נבכי הנשמה, ותאיר את כל מה שהיא רואה. גם את הצדדים הפחות פוטוגניים. אני שולחת את הטור, ויודעת שכנראה שהטקסטים הבאים כבר יכללו בתוכם את הריבים והכיעור שאני כל כך מנסה להימנע ממנו. "ומה נעשה?", הוא מסתכל עליי בחצי חיוך. אני מתאפסת לרגע, מסתכלת עליו חזרה, ועונה "כלום. פשוט נחיה. החיים יכתבו את עצמם".

לטור הקודם של של "בשנה הבאה אצל חמותי"