אני לא יודעת איך שרדתי את היום ההוא. כנראה הנורא בחיי. שערי הלבין מצער בין רגע. נפשי דיממה עד שכמעט והוכנעתי. לשעות ארוכות איבדתי את שפיות דעתי. הייתי ציפור פצועה, מפוחדת ושברירית, שמקבלת הודעה מאישה שהיא מעולם לא הכירה המתבררת כמאהבת של בעלי. היא פותחת במילים "אני מאחלת לך בריאות", ונוגעת בחלק הכי רגיש שלי באותם ימים - לי יש סרטן והיא יודעת כי הוא סיפר לה, וחשוב לה ליידע אותי. החיים הקדושים והאינטימיים שלי הופכים תוך דקה לבור שופכין.

בעולם אחר זה היה אמור להיות טור פרובוקטיבי כזה עם כותרת כמו "האישה האחרת גרמה לי לגעת בעצמי". אולי ככה הרבה אנשים היו מעדיפים שאדבר על הנושא. למה נזכרתי בזה? עדיף לשאול מתי בכלל שכחתי. ובכל זאת הכל צף מחדש לפני כמה ימים, כשאחד מהבוסים בעבודה הזמין אותי להצטרף לישיבה עם לקוח פוטנציאלי חדש. הוא חשב שהנושא ממש יתאים לי, למרות שכל מה שהוא יודע עליי הוא שאני גרושה וזה בעיניו כנראה מספיק.

אני נכנסת לחדר וממולי נמצא גבר שמעוניין לקדם אפליקציה חדשה לבוגדים. "הביקוש בישראל גדול", הוא אומר, "גברים ונשים כאחד. הכי טוב ובטוח זה רומן בין גבר ואישה נשואים. לעזאזל, זה אפילו טוב לתנועת ה-me too. במקום שאנשים ינהלו קשרים אסורים ונצלניים במקום העבודה, עדיף פשוט להיכנס לאפליקציה". הנושא נשמע מלא פוטנציאל. כזה שימכור את עצמו. רעיונות נזרקים לאוויר. יש יותר פוליאמוריה, וזוגיות פתוחה ו"מאפשרת" היום, כך שזה ממש אופנתי. נדמה שהעולם כולו רוצה לזיין אחרים ואין מי שיעצור אותו.

אני יושבת איתם במבט ענייני בזמן שמיליון מחשבות חולפות בראשי ומחזירות אותי לימים הנוראים שלי. הישיבה מסתיימת ונציג החברה הולך. אני אומרת לבוס שאני לא מוכנה לעבוד על נושא כזה. הוא משיב שאני תמימה ושכולם עושים את זה. "זה נושא סקסי, אנחנו לא עושים שום דבר רע וזו הזדמנות חשובה עבורנו", הוא טוען. נראה שאכזבתי אותו בחוסר הקוליות שלי.

אני מרגישה איך החדר נסחף אחרי המסרים. גם אם היו להם השגות, הם בעיקר שותקים. אני מדמיינת בסתר עוד גבר או אישה שיחוו את מה שחוויתי ועונה את האמת שיש מי שמעדיף להסתיר: "זה החורבן של מישהו".

תמונה: Shutterstock

תמונה: Shutterstock

כשסיפרתי לאנשים על האירוע בעבודה, חלק חשבו שאני טהרנית וצדקנית ולא הבינו על מה המהומה. הרי באמת כולם עושים את זה. כלומר, הם לא, אבל כל השאר כן. אנחנו לא אחראים לבחירות של אחרים, ועבודה זו עבודה.

הכל ידוע וברור. כן, גם לי. אני לא קדושה. נישואים נשחקים, החיים קצרים, קשה להיפרד עם ילדים. ויש נסיבות מקלות, היה לבעל ולי כל כך קשה, מחשבותיי נדדו לאחר, רציתי להתגרש, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. הכל נכון ואמת. ועדיין, אין סיכוי שאני אשב כאן ואגיד שיש בזה משהו קליל ולא ביג דיל. בגידה היא בחירה שמצמיתה נפשות ומותירה אותן חבולות ומושפלות, ואני לא אעז לשווק לכם אותה כמשהו אחר. המגע הפיזי הוא לא העיקר, ההפרה של הברית, ההתחזות, השקרים - הם הכאב הגדול. לא יכולתי לסלוח ומאותו רגע הכל נעשה הרבה יותר אכזרי. הבגידה משפיעה עליי עד היום, ואני מבטיחה לכם שהיא רודפת גם את הבוגדים.

אני לא חושבת ש"כולם עושים את זה", זה קשקוש. כטבעם של דברים, ליצר הרע יש יחסי ציבור הרבה יותר טובים, עד שקשה לזכור שיש קולות ומחשבות אחרים. למחרת הבוס הגיע ובישר שבעקבות השיחה שלנו הוא החליט לוותר על הלקוח. שמחתי. קולות קטנים יכולים לסחוף אחרים. צריך רק להשמיע אמת אחת מדי פעם.