לפני כשבוע הכריזה ראשת הממשלה בניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, שהמדינה עולה לרמה ארבע וכולם בלי יוצא מהכלל נכנסים לסגר. יומיים תמימים חזרו והסבירו לתושבים במה מדובר, מה צריך, איך ובעיקר למה. ביקשו לא לאגור מזון ומצרכים אלא לקחת בדיוק מה שנחוץ.  בניו זילנד 4.7 מליון תושבים בשני האיים. מספר החולים עומד על 1039, 14-15 במצב קשה. מוות אחד עד כה לעומת 156 שהבריאו. לאורך כל החדשות רץ מספר המבריאים ולא של החולים. זו גישה של "פעם" אבל כנראה זה עובד. הדגש המרכזי שחוזר בלי הרף הוא להתחשב בקהילה. אתה לא נשאר בבית בשבילך, אתה נשאר בבית כדי לא לפגוע בזולת.
התבוננתי מהצד.
כי הרי בן כה וכה הרופא ( בן הזוג שלי ש.ר) יקום כהרגלו בכל בוקר, ילך אל הגיהנום ויחזור לעת ערב הביתה מלא קורונות מכל סוג ומין ואני כבר לא לביאה עם שיניים חדות. שנים מחלחלת ההבנה שרופאים וצוות רפואי, בישראל כמו בכל העולם, נקראים אמנם "מלאכים" אבל לא באמת מישהו דואג להם או מבין מהו יום עבודה של מי שבחר לעסוק ברפואה. יום אחרי יום לפגוש את הסבל והכאב, לעיתים ללא יכולת ממשית לעזור. העומדים בראש המערכת רודים בצוות הרפואי כי אין רווח במפעל החולה הזה; בית חולים וחולי זה משהו שאינו נושא רווחים בדרך כלל והצוות האנושי נמצא בתווך, בין הסימנטובים והאומללות של החולה ובני משפחתו. עם השנים הבנתי שלהיות רופא לרוב זו דרך חיים ומי שבוחר לחיות עם אחת כזו או אחד כזה הופך בעל כורחו להיות שותף למסע.
הפעם, עם כל הכבוד לחיי, לא אחטא את הרופא בשובו הביתה עם ליזול. יביא הביתה קורונה? תהיה גם לי קורונה.
דקה לפני חצות כשהתחיל הסגר, ישבה ראש הממשלה ג'סינדה כמו כולם בביתה (בפיג'מה!) ודרך הפייסבוק ענתה לכל מי שרצה לדעת איך ומה, עד אחרון השואלים.

מדי יום התייצבו המומחים בכל כלי התקשורת וענו בכובד ראש על השאלות המרות והאחרות. הדאגה למשכורת, להלוואה, למשכנתא. אין פה היתר להעלות מחירים ויש מעקב הדוק על זה, יש מענה למובטלים, למימון שכר הדירה, לחינוך, לחקלאים ובעיקר לזקנים. אנשים לא חרדים כלכלית ויודעים שיש אחריות ודאגה להשיג ציוד הרפואי. אצל השכנים באוסטרליה יש סגר אבל אין סדר. ניו זילנד עובדת הפוך. לא תמיד אני מבינה דקויות אבל נדמה לי שכאן אין את החוויה האכזרית שנפתחה דלת העולם כדי לבעוט את העול המזדקן והמכוער החוצה מכדור הארץ. עוד לא. הקהילה הניוזילנדית עדיין מכילה את כולם.
הניו זילנדים צייתנים להחריד, אין יוצא ואין בא. אם במקרה מיגן השכנה הדובשנית יצאה לתלות כביסה ואני צועדת היא לא תתקרב חלילה מעבר לשלושה מטרים. העיר מתנהלת כמו ביום כיפור בלי אופניים. שקט. אין משלוחים ואין קפה. מלבד הסופרמרקט ובית המרקחת הכל סגור ומסוגר. היתרון המשמעותי הוא הטבע. מרחבים עצומים שאפשר לטפס, לרוץ או לצעוד קילומטרים בחורש, ליד הנחל וסביב האגם. לא צפוף ומרפא את הנפש.
ועוד הבדל אחד פעוט.
בכל ראיון שלה, ג'סינדה מסיימת: בבקשה בבקשה תהיו נחמדים אחד לשני.
וזה עובד.
לא באתי חלילה למכור שהכל וורוד בניו זילנד, יש הרבה חולירע מסוגים שונים ברמות שונות, אבל יש ראשת ממשלה שאכפת לה.

**

יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום.  כשכולם בבית. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת