בשדה שמאחורי הבית יש לי 100 מטר. בתוך התחושה הזו של "מחליטים עלי" - יש לי כאן חופש. אני רצה את השביל הזה הלוך וחזור במשך שעה וחושבת על רמי. לא הכרתי אותו, אבל לפני כמה חדשים, במה שנראה כרגע כמו "החיים האחרים", קראתי את הספר שכתב על שלוש וחצי השנים שעבר בשבי, אחרי שמטוס הפנטום שהטיס יורט והוא מצא את עצמו צונח לטבורו של מחנה צבאי מצרי.

רמי הרפז מספר על החודשים הראשונים שלו בתא של שלושה מטר על ארבעה. מופשט מחייו הקודמים, מזהותו כטייס, מחירותו. עבד בידיים של שוביו - אבל אדון למחשבותיו. ועם השליטה היחידה הזו שנותרה לו, הוא התחיל לבסס לעצמו שיגרת יום והלך מחשבתי.

כיון שידע שהוא חייב להמשיך לזוז בתוך הקפאון שנכפה עליו, הוא החליט להמשיך את מה שאהב לעשות בחייו הקודמים - ריצות יומיות, אבל איך לעזאזל רצים בתוך חדר של 3X4? בשמיניות. תוך כדי ריצה גם סופרים את הסיבובים, ובכך מייצרים איזה מטרונום פנימי שמשתיק את המחשבות. 620 סיבובים הוא היה עושה בכל יום. שעתיים של ריצה. ועכשיו אני חושבת על מרחבי ה-100 מטר שלי, על השמים שמעלי, על הדופק המהיר שלי ועל חשיבותו של ההשיג הקטן שלי – שגרת ריצת הבוקר - למצב רוח הכללי שלי.

אני חושבת על היכולת בימים כאלה של אי ודאות, לייצר לעצמי "איים קטנים של ודאות". והנה דקה של הסבר ב"פסיכולוגית מדוברת" על הקשר הישיר שיש בין אי ודאות לתחושת שליטה: למה בעצם אי ודאות מעוררת כל כך הרבה מתח וחרדה? ובכן, זה הכלל: ככל שאנחנו חווים יותר אי ודאות (ובימים אלה לא חסרות שאלות שגורמות לתחושות אי ודאות, כמו האם אנחנו או מי מאהובנו ידבק? לאיזה ממדים תגיע המגפה? כמה זמן זה ימשך? איזה עוד מגבלות יוטלו עלינו? וכו'), וככל שאנחנו מרגישים כמו ענן סמיך שירד עלינו ובתוכו אנחנו מגששים בעיוורון, כך יש לנו פחות תחושה של שליטה ואחיזה. ככל שיש לנו פחות שליטה - כך גובר המתח הנפשי שאנחנו חווים. ועל הדשן הנפלא הזה גדלה וצומחת חרדה לתפארת, שהפירות שלה הם עצבנות, תוקפנות, עצב דכדוך, ייאוש ותחושת מבוי סתום.

אז זה הכלל, פשוט כמעט כמו חוק פיתגורס: ישנן שלוש צלעות - יותר אי וודאות = פחות תחושת שליטה = יותר חרדה. אז מה עושים? מייצרים לעצמנו תחושת שליטה, איפה שזה אפשרי לנו. מכניסים לשגרת היומיום פעולות שעוזרות לנו לחוש תחושת הישג (כמו למשל לרוץ מאה מטר הלוך וחזור בשדה ליד הבית). אך שימו לב לכלל הברזל: הרעיון הוא שליטה עצמית, אני מנהלת את עצמי. שליטה ולא שתלטנות (והגבול הרי כה דקיק לפעמים, כולנו מכירים את המהירות שבה מתח נפשי גורם לנו להעיף פקודות לכל עבר, ולנסות לנהל את כל מי שבסביבה).

 

 

הנה ההמלצה שלי:

תתחילו בלהגדיר לעצמכם משימה אחת ליום. משימה שכשתשלימו אותה תהיה לכם תחושת הישג. זה יכול להיות כל דבר: לנקות מדף, לפתור פאזל, לכתוב עוד פרק בספר שלכם, לעשות סדר במסמכים של הביטוח שאתם דוחים כבר שנים, לבשל מתכון של מנה שלא ניסיתם, שפכטל לקיר, או להסתער על היבלית בגינה, לצלצל למישהו שזקוק כרגע לאוזן קשבת, או לעבוד על המצגת. זו יכולה להיות גם משימה מהתחום של דחיית סיפוקים: היום אין פחמימות בתפריט, או אין "מתוקים", היום אני לא מחנכת את בעלי (קשה!), או היום אני לא נכנסת לשום ויכוח עם המתבגר שלי. מומלץ לכתוב לעצמכם בבוקר את המשימה, ולנעוץ על לוח השעם או לוח הלב, וברגע שמימשתם אותה - לעשות לעצמכם וי גדול. אל תבחרו במשימות גרנדיוזיות ואל תעמיסו על עצמכם מטרות לא ריאליות.

העניין עם רגעים קטנים של תחושת הישג, זה שהם גולשים גם לתחומים האחרים. אריאל הורוביץ כתב פעם בשיר לאשה מדוכדכת: "תתחילי מלהזיז אצבע, אחר כך את כל היד" – וזה בדיוק המתכון: איסוף עקשני של הישגים קטנים. הישגים קטנים נותנים פייט מצוין לתחושת חוסר השליטה. הם ממש הנוגדנים לעניין הזה. ככה בהדרגה, ככל שאנחנו תלמידים יותר טובים של השיעור הזה, אנחנו מוסיפים לרשימה עוד משימות יומיות כאלה, מפדבקים את עצמנו ב"טוב מאוד" בכל ערב. והקופה של תחושת השליטה מתמלאת לנו.