את האלפים שהגיעו לרחבת מוזיאון תל אביב לא עניינו מטרות ההפגנה, קשה להאמין שהם התעמקו בשאלה מה הם רוצים שיקרה בעקבותיה, או מה התסריט שהם רואים לנגד עיניהם. לא משום שהם אנשים לא חכמים, אלא משום שהם לא ערכו לעצמם את הבירור הזה לפני שיצאו מהבית. הם לא חשבו מראש האם הם מצפים שכתבי האישום יבוטלו, או שמנדלבליט יתפטר לאלתר, או ששי ניצן יועמד לדין ויזרק לכלא.

אפשר לומר הרבה דברים נגד המופע ברחבת המוזיאון תחת הכותרת ״עוצרים את ההפיכה השלטונית״, אבל אי אפשר לבטל את קולם של האלפים שטרחו ויצאו מהבית להפגין, חלקם בפעם הראשונה בחייהם, כפי שהעידו בעצמם למקרופונים. מבחינתם זו הייתה עצרת מחאה אותנטית שהשמיעה את קולם. חלקם גם אולי לא בדיוק ידע מיהי רות דוד שנגדה לא הוגש כתב אישום וששמה הפך לסמל למה שנתניהו מכנה "איפה ואיפה" ולאפליה שהוא מזהה באכיפה של הפרקליטות.

האנשים האלה שגדשו את המקום, מאמינים בכל ליבם שנעשה פה עוול, ושהעוול נעשה על ידי שורה של רשויות המדינה והגופים הציבוריים. האנשים האלה חשים מעומק ליבם שיש כאן אליטה חזקה ששולטת בכל הגופים והמוסדות האלה, והאליטה הזאת אינה הם או נציגיהם. ויותר מכך, האליטה הזאת קושרת עכשיו קשר כדי להפיל את הנציג שהם בחרו לעמוד בראשות הממשלה, ובכך האליטה הזאת פועלת נגדם. הם מאמינים שיש כאן מהלך - גם אם אינו מתוכנן - שסוגר 360 מעלות על נתניהו ונועד להפילו מהשלטון.

בין המשטרה, ששיטות החקירה הבעייתיות שלה נחשפו ולא בפעם הראשונה, הפרקליטות, שניערה מעליה כל נסיון לפיקוח (את הנסיון האחרון הובילה השופטת לשעבר הילה גרסטל, שניסתה להקים מנגנון בקרה על הפרקליטות, אך גורשה ונמלטה כל עוד יכלה. אגב, לא שרת המשפטים איילת שקד ולא ראש הממשלה נתניהו עמדו אז לצידה), האופוזיציה, שכל נסיון של מי מראשיה להקים קואליציה ולעמוד בראשות הממשלה נתפס כלא פחות מבגידה ולא כצעד לגיטימי במסגרת ההליך הדמוקרטי, וכמובן התקשורת, שעורכת מבחינתם קמפיין מתמשך נגד נתניהו - כל אלה עושים יד אחת כדי להפיל את נתניהו בניגוד לרצון הבוחרים.

מירי רגב הייתה השרה היחידה שבאה להפגנה ודיברה על הבמה. רגב כבר מזמן אימצה את השיח המפלג, המסית לעיתים. היא כבר מזמן החליטה שהיא שמה את כל הביצים שלה בסל אחד, הסל של בנימין נתניהו. הנאמנות שלה אליו ואל רעייתו היא מוחלטת. היעדרותה מאירוע כזה הייתה מעלה סימני שאלה שהיא הייתה מתקשה להשיב עליהם. רגב הפכה עצמה - כנראה ביודעין - למעודדת הראשית של נתניהו. היא לא נתפסת כאנינה במיוחד, לא מזוהה עם מוסדות השלטון, ולא עם ממלכתיות יתר. מאחוריה קילומטרז׳ מרשים של אמירות מפלגות ומקטבות. רגב, כמו כל פוליטיקאי - מימין, משמל ומהמרכז - רוצה להמשיך להיבחר. זו מטרתה העיקרית. היא זיהתה את הקהל שיתמוך בה, והיא מעניקה לקהל הזה את הסיסמאות שילהיבו אותו. בעזרת האסטרטגיה הזאת מצליחה רגב להישאר בצמרת רשימת הליכוד לכנסת כבר כמה וכמה שנים ומערכות בחירות, ומבחינתה אין טעם להחליף דרך מנצחת. יש לה עור של פיל, היא לא נרתעת משאלות קשות, היא מוכנה להופיע בכל האולפנים, היא חדורת התלהבות, אמונה יוקדת בעצמה ובדרכה. אי אפשר להפיל אותה בשאלות סביב הרצף הרציונלי של מטרות ההפגנה, או שרטוט תסריט אפשרי בעקבות התכנסות האלפים הזו. היא באה להלהיב את הקהל, והיא הצליחה. היא באה לחזק את תומכיה ולהתחזק בעזרתם, והיא מצליחה.

אבל, את כל הדברים האלה אי אפשר לומר על ראש הממשלה. לא רק שהוא מבין ממלכתיות מהי, לא רק שהוא יודע לנתח מטרות ויעדים ואיך למדוד אותם, אי אפשר להימנע מהרושם שהוא מוביל את השיח המפלג והמסית בכוונה. נתניהו, אדם מתוחכם, חכם, מבין בתקשורת ובהנעת המונים, מבין בדיוק מה הוא עושה. הוא מבין שהאמירות שלו מערערות לגמרי את האמון שחייב להתקיים במסגרת המדינה הדמוקרטית, בין האזרח למוסדות השלטון. הוא מבין שהוא מרסק את כוחם של אנשי המקצוע - בפרקליטות, במשטרה, בתקשורת - ומערער את היסודות שעליהם הם יושבים. הוא מאמין, ושתי מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו זאת - שהשיח המפלג והמסית מחזק אותו פוליטית, והוא הולך על זה בכל הכוח.

אבל מתישהו, בדרך כזו או אחרת, יסתיים שלטונו של נתניהו. זו דרך הטבע. והשאלה תהיה אז אם ניתן לשקם את כל ההריסות האלה. ועד שזה יקרה, אנחנו נתונים במרכזו של הוריקן, נסחפים לכל עבר, ממתינים שהוא יחלוף.