לפני יומיים נגה שטיר ואני העלינו קליפ על תופעה שמתקיימת כבר מספר שנים בתיכון בליך, שבמסגרתה בכל שנה שמיניסטים מדרגים על פי המראה החיצוני את כל התלמידות החדשות שנכנסות בשער.

מאז שפורסם הקליפ, קיבלנו המון תגובות אבל אני חייבת לפתוח בדיסקליימר – אני אוהבת את בליך. ארבע שנות החינוך והלימוד שלי שם היו משהו מדהים ומופלא שקשה לתאר במילים. הלימוד היה ברמה גבוהה, עם מורים איכותיים כל כך, נהניתי, צברתי חוויות, התפתחתי. יש כימיה מצוינת בין סגל המורים ואני חייבת לתיכון הזה רק תודה. אני אוהבת את בליך, ותמיד אוהב.

למרות זאת, תופעת הדירוגים, שקיבלתי דיווחים על כך שהיא קורית בעוד תיכונים בישראל ולא רק בבליך, מפריעה לי. היא נקודה שחורה שמעכירה את התמונה. וזאת הסיבה שהוצאנו את הקליפ. חשוב ביותר להדגיש, שהקליפ שהפצנו מעולם לא נועד לצאת נגד בליך, אלא הוא נועד לצאת נגד התופעה. לא באנו להרוס את בליך, באנו להרוס את התופעה. ובה אנחנו יורות, ויורות חזק.

מבחינתנו, אי אפשר להיות מודע למסורת כזאת ולא לפעול נגד. כשרואים את זה לנגד העיניים – איך אפשר שלא לעשות משהו? אני לעולם לא אשכח את היום בו אני ונוגה הבנו שאנחנו לא יכולות לאפשר לזה להמשיך לקרות: באותו יום מישהי מהשכבה דורגה, והועלתה תמונה שלה לאינסטגרם עם "הציון שהיא קיבלה" בלי ידיעתה. היא התלוננה להנהלה, ותלמידי השכבה בתגובה קראו לה שטינקרית, כמובן (או, כפי שציינו בקליפ, "תגידי, מה את משתנקרת להנהלה?").

אני זוכרת שנוגה ואני בכינו לשמע האירועים ולא הפסקנו לבכות כל אותו יום, אבודות בין מילים שלא יוצאות לבין גמגומים נואשים של הסבר. אני זוכרת שמרוב בלבול ומרוב בכי ויתרנו על תקשורת מילולית ופנינו לתקשר דרך העיניים – הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ולשתינו היה ברור שמשהו חמור קורה כאן. אני זוכרת את כל התירוצים (שגם טרחנו לצטט במדויק, מילה במילה, בסרטון). אני זוכרת שאמרתי לעצמי שחייב לצאת מזה סרטון 'ספוקן וורד', כי אולי רק זה יוכל להביע את המסר שההסברים הנואשים-חלשים שלי לא מצליחים להביע מול חברי הכיתה שלי המדרגים.

למה אני לא לוקחת את זה בצחוק? ובכן, בואו נשים רגע את ההחפצה האנושית בצד. ועכשיו, לכו תדעו מי עוברת שם מולכם. אתם לא יודעים אם מדובר במישהי שעוברת שם כדי לאשר את מה שהיא לא בטוחה שנכון עבורה. אולי היא עוברת שם כדי לשמוע שהיא 10, ואם היא תקבל 9 זה יגרום לה להרעיב את עצמה, לפתח הפרעת אכילה, להיכנס לדיכאון, לחתוך ורידים, לבכות כל הלילה, להתאבד. אני לא מדברת שטויות כאן, אני מדברת על דברים אמיתיים. דברים שקורים כל הזמן לצעירות, בייחוד בעידן של היום בו דימוי הגוף של נערות – זה לא ממש בשמים. אז זה לא כל כך מצחיק אותי כשמדובר בדברים רציניים. לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא רוצה לקחת את הסיכון בפגיעה כל כך אנושה במישהי כל כך אנושית.

התגובות החיוביות על הקליפ לא פוסקות. נשים וגברים לא מפסיקים לשתף, לעשות לייק ולהגיב על הקליפ באהדה לא נורמלית שאף אחת ואחד מאיתנו אפילו לא דמיין. במקביל, אני מקבלת על הקליפ גם תגובות בפייסבוק מצעירות שחוו את המסורת על בשרן. שדורגו, לפני 20 שנה, ממש עם כל אותה התפאורה - השולחנות, המספרים. והמספר? המספר עדיין חקוק בזיכרונן, ציון כואב שנותר מקונן בהן. זה רק מעיד על עד כמה המסורת הזו הייתה מרובת שנים, ועד כמה הקליפ הזה הוא הקול המהדהד שלהן שאז לא הצליח לצאת.

אני רוצה להודות לנוגה שטיר, ליהלי מורד, לזוהר קרמן, לאפיק אלטמן, לליה שרף, לירדן בר-און, ללאה קודל, לנמרוד לביא, ללהב נווה וליאיר ריינגווירץ על שאפשרתם לקסם הזה לקרות.

תגובת הילה רומש, מנהלת תיכון בליך: "זאת השנה השנייה שלי בתפקיד ולפני פתיחת שנת הלימודים פעל הצוות החינוכי בנחישות ובמלוא המרץ למנוע תופעה נלוזה זו. לא היה השנה טקס משונה כזה ולא יכול להיות כזה שיעבור לסדר היום מבלי שמארגניו יוענשו בחומרה עד כדי הרחקה מבית הספר. העיר ובית הספר הם סמל לכיבוד זכויות אדם ועקרון השוויון לרבות השוויון המגדרי ומעמד האישה. העובדה שאת בית הספר ואת העירייה מנהלות ומובילות נשים, מדברת בעד עצמה".