"מה שהכי מעניין ומרתק אותי לחקור, זה את התנועה הטבעית הייחודית הנובעת מבפנים שיש לכל אישה ונערה. אני רוצה לגלות אותה, להתחבר אליה ולהביע אותה בכל מיני דרכים יצירתיות אמנותיות. אני רוצה ליצור תנועה כחוויה וכשפה", אומרת הכוריאוגרפית גיטי פורגס, 36, כוראוגרפית ויוצרת אמנותית המנהלת את להקת המחול 'כרמיה'. אחד הפרטים המרתקים בסיפור של פורגס, או אולי המרתק שבהם, הוא שהיא אישה חסידית חרדית, אך הריקוד והמחול מהווים חלק מרכזי מחייה. מלבד עבודתה כמנהלת להקת המחול היא גם כותבת, מלחינה ומציירת.

"רוקדות אצלנו נשים מכל קצוות קשת החברה הישראלית, והלהקה מיוחדת בכך שהיא שואפת ליצור אומנות יהודית עכשווית ברמה אמנותית מקצועית, ולהגיע לקהלי נשים מגוונים בארץ ובעולם. את כל זה לעשות מבלי להתפשר על אמונתנו ואורח החיים שלנו כנשים יהודיות שומרות הלכה. אנחנו רוצות לעזור לנשים להתחבר לתנועה הטבעית הפנימית שלהן בעז''ה."

פורגס נולדה באנטוורפן, בלגיה, למשפחה חרדית חסידית. היא למדה בבית ספר לבנות של החסידות עד גיל 18, התחתנה בגיל 19 עם בחור ישראלי ובגיל 20 עלו יחד לגור בארץ. כיום מתגוררת המשפחה, המונה שישה ילדים בין הגילאים 13 וחצי ועד שנה וחצי, ברמת בית שמש ב'.

גיטי פורגס. צילום: אפרת מזור

"להתחבר לתנועה הפנימית" גיטי פורגס. צילום: אפרת מזור

"כשהגענו לארץ הייתי עולה חדשה ומשועממת", היא מספרת בכנות, "וחברה אמרה לי שיש שיעור מחול לנשים. אני חרדית מבית, ובאופן טבעי הריקוד לא היה חלום ילדות. מעולם לא תכננתי להיות רקדנית, אם כבר חלמתי להיות מורה בסמינר וללמד נערות. השאיפה שלי הייתה האופציות הקלאסיות של אישה חרדית - מורה או מזכירה. לא היה לי שום מושג על פיתוח קריירות וכיוצא בזה, ובתור בחורה מוכשרת וחכמה רציתי לדבר עם נערות בגילי שיכולות להבין בגילן ענייני עומק. במקביל היו לנו הרבה פעילויות בבית-הספר, ובכל הקשור לכישורים אומנותיים אני התבלטתי, אבל לא עלה על דעתי שאוכל לתעל אותם למשהו. כאשר ראיתי ברחוב מודעות של להקות מחול, ידעתי שזו תרבות שלא קשורה אלי. בסביבה שלי זה לא היה מקובל"

עוד לא מרדת.

"לא חשבתי שאי פעם אמרוד, ואני עדיין לא רואה במחול מרד כי אני לא מרדנית מטבעי.

אז איך בכל זאת הגעת למחול?

"כשהגענו לארץ, מצאתי את עצמי בלי כלים להגשים את חלומי, כביכול חלומי, להיות מורה בסמינר. הייתי שום דבר לעומת מה שהייתי שם, באנטוורפן. פתאום הפכתי לאפס. אף אחד לא מכיר אותי, ובאותה תקופה שהחברה ההיא באה עם הרעיון שאלך לשיעור מחול, הייתי בשלה. משהו קרה לי, משהו נדלק לי. משהו בתוך הגוף שלי התעורר."

מה זה היה בדיוק?

"איזושהי חיות בתוך העורקים, הוורידים, השרירים. כאילו הגוף שלי קם לתחייה. במקביל, הרגשתי את החיבור הזה בין הגוף לנשמה וגם גיליתי אלוקים, את אותו אחד שתמיד האמנתי והרגשתי, אבל ממקום אחר. הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא נהיה יותר זורם ופתוח."

אלו דברים שהרגשת לראשונה?

"כן. בתור חרדית מתפללת אני רגילה לחיבור, אבל לא כזה. משהו בי השתחרר ונהיה שיתוף עם הקדוש ברוך הוא. הרגשתי סוג של פחד ויראת כבוד ממנו, וכשהתחברתי לנשמתי, השיח איתו נהיה יותר חברותי וידידותי. מצאתי את עצמי מדברת למקום שבו תקרת הקיר והרצפה נפגשו. הרגשתי שהשם נוכח בחדר ואני יכולה לשוחח איתו. זה מדהים זה קרה משיעור המחול הראשון, והתחלתי לחכות  לשיעור הזה כל השבוע. זה חבל ההצלה שאפשר לי לאחוז בו, שנתן לי להתאקלם כאן, בארץ זרה."

איפה הקושי של היהדות עם המחול?

"מחול זה קשור לגויים לא אלי. כך חינכו אותי. מה, כל ההתעסקות שלי תהיה עם הגוף? אך יחד עם זאת הייתה לי ההוכחה עד כמה אני נהנית מזה, והיה לי קונפליקט מאוד גדול. התייעצתי עם הורי, והתגובה הראשונה של אמא שלי הייתה – מה, את הולכת להיות בלרינה? ובמילים אחרות – מה, את יוצאת בשאלה?

גיטי פורגס. צילום: אפרת מזור

"שיתוף עם הקדוש ברוך הוא". גיטי פורגס. צילום: אפרת מזור

אבא שלי אמר לי - אם בעלך בסדר עם זה, אני בסדר עם זה. בעלי לא ראה בזה בעיה, הוא ראה אישה שהולכת לחוג וחוזרת מאושרת. בכלל, לאורך השנים למדתי להעריך מאוד מאוד את דעתו של בעלי. אז, חשבתי שהתנהלותו מגיעה מתמימות. היום אני יודעת כמה הוא חכם. הוא איש אמת והוא מזהה זיוף."

מה זאת אומרת?

"אם הכוונה שלי לא טהורה מספיק אז הוא יקלוט. אני יושבת ומתייעצת איתו המון. אני נוכחת כל פעם מחדש עד כמה הוא תמיד קולע לגבי ההחלטה הנכונה, למרות  שהוא לא מכיר את עולם המחול".

הוא ראה אותך רוקדת?

"הוא רואה מופעי סולו שאני רוקדת לו, אבל הוא לא בא למופעים שלי, שהם אך ורק לנשים. אני מאמינה שאישה בתוך חיי נישואים, כדי להיות פרטנרית טובה לבעלה, צריכה לדעת מה עושה לה טוב."

 

"לדבר נפש דרך הגוף"

במקביל לתהליך האישי שעברה פורגס, היא גרמה לתהליך חברתי, כשעוד ועוד נשים צעירות הצטרפו לריקודים שלה. "כשנכנסתי לעולם המחול", היא מספרת, "התפיסה הייתה שמרנית. אם התעסקת במחול, המקסימום היה לפתוח חוגים או בית-ספר למחול. גם אני הלכתי במסלול הזה, אבל עד לנקודה מסוימת, כי כבר בנקודה מאוד ראשונית אמרתי לחברה שאני רוצה להיות כוראוגרפית עולמית."

איך היא הגיבה?

"התגובה הייתה קצת מצחיקה, אבל לא שלה אלא שלי. הרגשתי שנשמתי דיברה כשאמרתי את זה, אבל הכלים בגוף לא היו מפותחים מספיק להכיל את זה. אני בעצמי צחקתי על עצמי, אבל זה היה הקול שם.

גיטי פורגס. צילום: אפרת מזור

גיטי פורגס במופע היחידה שלה. צילום: אפרת מזור

 

"תמיד הייתה לי חשיבה אחרת, לא כמו של כולם. גם בסגנון המחול שלי. לא לקחתי את התנועות שהיו נפוצות בריקוד בעולם החרדי, שהיו מלאות קפיצות במקום, אלא אמרתי שאני רוצה מחול איטי, עם מוזיקה מתאימה לנושא. עם תלבושות מתאימות. חשבתי יותר לעומק, אבל לא תמיד התלמידות היו איתי בחשיבה. לפעמים הן היו מרימות גבה, אבל למרות זאת הן היו איתי והתוצאות היו טובות מאוד."

מהיכן את שואבת השראה לכוראוגרפיות שלך?

"מהחיים. מכל מיני תובנות שאני עוברת עם עצמי בנפש, ברגש. אותן אני אוהבת לחקור בסטודיו ולראות איך הם מקבלים ביטוי בגוף. זו צורת יצירה שהייתה חריגה בסביבה שאני נמצאת בה. לדבר נפש דרך הגוף. להעז לגוף לדבר ביחידה שלמה, ולא רק לידיים ולרגליים באופן ספציפי. אני לא מצנזרת חלקים בגוף שקשורים לתנועה. אני מתייחסת לאיברים הנשיים של האישה כחלק מהגוף שבורא עולם ברא אותנו איתם. אין צורך להבליט אותם, אבל אין צורך להשתיק אותם. אני אישה שהיא יחידה שלמה. אין לי כוונה למהות פרובוקטיבית, אבל אני זזה. אני זזה כי יש לי גוף וכל האיברים הם חלק ממני."

העובדה שהקהל בהופעות מורכב מנשים בלבד וודאי משפיעה.

"כן. אני רוקדת בפני נשים אז אין שום מניעה להתנהג בחופשיות, ואין צורך לעצור. לא צריך לתכנת את הגוף איזה חלקים יזוזו או לא, להפך. כשכולם באים לידי ביטוי, אני רואה את זה כהרמוניה, כמשהו טוב. הגוף הוא הבית של הנשמה ובורא עולם נתן לנו את החלקים האלה שנעשה עימם טוב. לכל דבר עת וזמן ואישה קיבלה את התבונה מתי להשתמש בהם. כשאני עולה על במה כרקדנית אני משתדלת להבהיר משהו לנשים אחרות, והוא לתקשר דרך הכלי הזה."

 

"יוצרת מתוך אימהות ומשפחתיות"

פורגס מספרת שגם נשים חילוניות מגיעות להופעות שלה, והתגובות נלהבות וטובות, כהגדרתה. היא אומרת שנשים מבינות מה היא עושה, והיא עוסקת בחיפושים שמעניינים נשים באשר הן. "זה לא משנה לאיזה מגזר את שייכת, אלא עצם החיפוש. זה המשותף לנשים מכל המגזרים שבאות לראות אותי. הקמתי להקת רקדניות שבאות מכל המגזרים, וזה מדהים לראות כמה השפה של הרגש והנפש אצלנו הנשים, חוצה כל גבול חיצוני."

למרות ההצלחה וההגעה למגוון כל כך גדול של נשים, את עדיין חרדית. יש מגבלות, הפחד של יציאה בשאלה כדי להצליח יותר, קיים?

"זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן. היו רגעים לאורך הדרך שזה נראה בלתי אפשרי להישאר ככה. אני חרדית, לא חשופה למופעים ויוטיוב, ונראה שאני צריכה להיות מחוברת למה שקורה בעולם. הרגשתי שיש לי שתי אפשרויות - או לעזוב את אמונתי ואת אורח החיים, או לעזוב את עולם המחול. מה שמדהים הוא שברוך השם, תמיד נותן לי לבחור נכון. אני לא נבהלת מהשאלות שעולות בי, אני מתייעצת עם רבים תרפיסטים.

"זה המפתח למסלול שזכיתי לחוות, של שילוב בין העולמות שהם אחד. דבר לא עוצר אותי מלהיות אני ולהשתמש בכלי המדהים שבורא עולם נתן לי. כן, חשבתי שההלכה באה לעצור אותי, אבל לא – היא באה לתת לי עוגן. המסגרת הזו מגינה עלי, היא מחברת אותי לעצמי ולחיי המשפחה. אני חושבת אם לא היה לי העוגן הזה, הייתי יותר אגוצנטרית ומרוכזת בעצמי. היום אני יוצרת מתוך אימהות ומשפחתיות, והייתי מפספסת את כל היופי הזה."