לכבוד יום האישה הבינלאומי כינסנו את ארבע מנכ"ליות משרדי הממשלה. ולא, זה לא ארבע מתוך מספר גבוה יותר, זה סך כל המנכ"ליות – לירן אבישר בן חורין (44), מנכ"לית משרד התקשורת, יעל מבורך (40), מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי, שי-לי שפיגלמן (46), מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה, וסיגל יעקבי (46), ממלאת מקום מנכ"ל משרד המשפטים והאפוטרופוסית הכללית - לשיחה בועטת על ניהול נשי ומנהיגות מקרטעת.

 למה אתן רק ארבע?

סיגל: "שאלה מצוינת".

מימין למעלה שי-לי שפיגלמן, מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה (צילום: דורון לאטצר), לירן אבישר בן חורין (צילום רפי קוץ), מנכ"לית משרד התקשורת, למטה: יעל מבורך (צילום לע"מ) מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי וסיגל יעקובי האפטרופוס הכללי וממלאת מקום מנכ"לית משרד המשפטים

 

למה זו עדיין נחשבת תקרת זכוכית, להיות מנכ"לית מקצועית של משרד ממשלתי?

לירן: "בטיפוס הזה יש מחירים ויש חשיפה גדולה ואש שחוטפים מכל מני כיוונים, ומחירים בעולם של איזון בית-עבודה. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנחנו מוכנות להתייצב בחזית הזאת וכמה. בסוף אף אחד לא יפרוס לנו שטיח אדום. אגב, אני לא בטוחה שגם לגברים פורסים שטיח אדום אבל יש הבנייה חברתית ארוכת שנים וצריך לזכור את ההיסטוריה ואת העובדה שיצאנו לדרך הרבה יותר מאוחר. אני מרגישה שאנחנו צריכות להתייצב שם ולהילחם על המקום הזה. בסוף אני לא יודעת כמה אנחנו דוחפות קדימה ומוכנות לרוץ לשם ולשלם את המחיר על הדבר הזה, אנחנו צריכות לזכור שלא יזמינו אותנו לשם. אני רואה לפעמים גברים שמסתכלים על תנאי התאמה לתפקיד, הם תמיד מתאימים לכל ותמיד יש להם את הניסיון הדרוש, אף פעם אין להם בעיה. אנחנו תמיד נבדוק יותר בדקדקנות אם אנחנו עומדות בתנאים, זה גם תוצר של איזה הבניה חברתית, אבל אנחנו צריכות לקבוע שאנחנו יכולות, מתאימות, מסוגלות ורוצות לשלם את המחיר כשאנחנו עומדות בפרונט".

שי-לי: "המגזר הציבורי הוא מקום כוחני, טריטוריאלי. כל היום את נלחמת בחסמים, ביועצים משפטיים, באגף תקציבים וזה דורש תכונות שאני לא רוצה להגיד שהן גבריות אבל זה דורש יכולת עמידה וסיבולת, שהיא לא תמיד טבעית לנשים. והרבה א.נשים פשוט מתייאשים. זו זירה מורכבת שדורשת הרבה אסרטיביות, הרבה לא לוותר, לא להתייאש. קצת תכונות של יזמות- להיות אופטימי ואופטימי ואופטימי. אם את רוצה באמת לחולל שינוי משמעותי זה דורש יכולת של שרידות ועמידות ואופטימיות שלא תמיד שכיחות אצל נשים".

יעל: "יש המון נשים בכירות בשירות הציבורי שעושות עבודה מצוינת והגיעו לתפקידים מאד בכירים ברמה הפקידותית. המעבר מתפקיד שירות ציבורי לתפקיד מנכ"ל, בגלל שזו משרת אמון, היא באמת מדרגה מורכבת. בסוף צריך גורם פוליטי שהוא מאמין בך. הנקודה הזאת היא באמת נקודה מורכבת. כלומר, זה לא רק הרצון של נשים - בסוף רוב השרים הם גברים וזו קליקה, אז בנושא של משרות אמון זו באמת מדרגה מורכבת לנשים וזה מסביר חלק מהמספר הנמוך של מנכ"ליות".

בממשלה הזו היו 8 שרות והן לא מינו מנכ"ליות, רק אחת מהן מינתה מנכ"לית אישה (השרה מרב כהן שמינתה את יעל מבורך ה.ר.כ). שלוש המנכ"ליות האחרות, כמו שאתן יודעות, מונו על ידי שרים גברים.

שי-לי: "השאלה הזו כמובן לא צריכה להיות מופנית אלינו אלא לשרים שממנים. יזהר שי שמינה אותי נשאל על זה וענה 'אני בחרתי את המנכ"ל הכי טוב בממשלה, במקרה היא גם אישה'. אני באמת לא מבינה למה אין יותר מנכ"ליות. במגזר הציבורי בכלל בסגל הבכיר יש יותר מנהלים ממנהלות. בסוף זה אנשים שמכירים אנשים, זו משרת אמון אז מראש יש יותר סמנכ"לים לבחור מהם וזו הופכת לסלקציה טבעית. בעיניי אנחנו עושות את זה הרבה יותר טוב. טועה כל שר ובמיוחד כל שרה שלוקח גבר ולא אישה לתפקיד. תפקיד של מנכ"ל זה המון לעבוד עם משרדים אחרים, הרבה שיתופי פעולה ונשים כל כך הרבה יותר טובות בזה. הן כל כך הרבה פחות טריטוריאליות".

סיגל:  "בעיניי סיטואציה שהיינו רואים שרק שרות ממנות מנכ"ליות ורק שרים ממנים מנכ"לים זו סיטואציה הרבה יותר גרועה ומעבירה מסרים הרבה יותר בעייתיים. לכאורה אנחנו אמורים להאשים את השיטה ולהאשים את ההבניה החברתית לאורך השנים, אבל אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם לירן, זה בסוף נובע משני דברים-  קודם כל אנחנו שופטות את עצמנו בעין הרבה יותר ביקורתית, עם איזושהי הנמכה מסוימת מול המציאות לעומת אולי תפיסה אחרת שאומרת 'ברור שאנחנו הכי מתאימים לתפקיד', זה אחד. שתיים, במישור האובייקטיבי, ופה לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו אני חושבת על זה שכולנו יחסית בגילאים צעירים, אז זה אומר כן, בהכרח שיש פה מחירים גבוהים שאת משלמת, ואני לא יודעת אם כל אחת אומרת לעצמה שהיא מוכנה לשלם אותם".

יעל: "בסוף לדעתי אי אפשר לעשות את זה גם בלי הגברים, גם הם צריכים להיות רגישים לזה שאין נשים בחדר ושזה לא  סביר שאין נשים בחדר. זה יכול להיות פעם, פעמיים, שלוש, אבל אם בסוף הן לא נמצאות באף אחת מהישיבות שלך, אז יש פה בעיה. מי שקידם אותי לתפקיד סגנית ממונה על תקציבים היה אמיר לוי שהיה ראש אגף התקציבים. במשך 10 שנים לא הייתה סגנית באגף תקציבים וזו הייתה הפעם הראשונה שמינו מישהי. אמיר, בלי להוריד מזה שהייתי סופר מוכשרת והגיע לי התפקיד, ראה שזה חשוב ונתן לי את ההזדמנות הזאת. אני יכולה לתת לכם עוד דוגמאות כאלה שקרו במהלך הקריירה שלי. בסוף צריך שזה יהיה חשוב לכולם וצריך לעודד את זה".

כשאני מסתכלת על מינויים של גברים לתפקידי מנכ"ל (משה בר סימן טוב, שי באבד ואחרים) הם גם באותם גילאים וגם להם יש ילדים באותם גילאים פחות או יותר, אבל אנחנו לא שומעים מנכ"ל אומר 'אני לא רוצה להיות מנכ"ל בגלל הילדים' או בגלל הקושי של השילוב בין שני העולמות.

סיגל: "בגלל זה יש יותר מנכ"לים".

לירן: "גם אותי לא תשמעי אומרת את זה. אני נעשיתי מנכ"לית כשהייתי בחודש שמיני עם הילדה הראשונה שלי ואני יוצאת פעמיים בשבוע לקחת את הילדים מאז, כמעט שום דבר לא שינה את זה. יש בזה משהו שהוא החלטה. זאת ההחלטה שלי, אני בימי שני וחמישי בשעה 15:15 אורזת את חפציי ויוצאת אל הדרך, כמעט לא משנה כלום, גם כשהיו לי בורדים וניהלתי חברה בינלאומית זה מה שעשיתי וזה אפשרי. אני אומרת לך שהוא אפשרי כי המערכת מסתנכרנת סביבו. יש לי יותר שליטה על הזמן שלי בתור מנכ"לית משיש לך בתור סמנכ"ל או עובד בכיר בדרג אחר. אני מצליחה לנהל טוב יותר את האירוע במובן הזה".

מה אנחנו עושות כדי שיהיו יותר נשים מנכ"ליות? איך אנחנו בעצם פותחות את החסם הזה שנובע באמת משורה של דברים?

לירן: "מיעוט המנכ"ליות זה אירוע קיצוני על רקע גודל הממשלה. את מסתכלת על זה בסוף באחוזים וזה באמת אירוע מטלטל שאת רואה בממשלה של 37 משרדים רק 4 מנכ"ליות. אני מחפשת אצל העובדות שלי את המוטיבציה, את הנחישות לצאת לקרב בשביל התפקיד הבא, וצריך להאיר את הנקודות האלה. צריך לייצר את הביטחון הזה ואת האומץ ולהיות יותר חזקים מהתירוץ של עצמנו, כי זה הרבה פעמים הפחד הזה שיש בבטן כשאת נותנת לתירוץ של עצמך להיות חזק ממך. שם אני כן חושבת שיש לנו תפקיד וזה לא פשוט. מנכ"לים של משרדי ממשלה רוב הזמן מנהלים את הדברים ולא את האנשים, וצריך פה במסגרת הסט של ניהול האנשים להיות בסוגיה הזאת. אני קוראת לנשים לפגישות אישיות. לפעמים, אני מזהה מישהי ממש מוכשרת ואני אומרת לה רגע מה התוכניות שלך? מה השלב הבא? את 9 שנים בתפקיד הזה, לאן את רואה את זה מתפתח? אצלי ההיררכיה ומסלולי הקידום מוגבלים, זה לא משרד. אני אקח מישהי מאוד מאוד טובה ואם צריך לעזור לה לצאת החוצה לתפקיד הבכיר הבא שלה, אני אהיה שם".

שר חליפי

ארבעת השרים שמינו את המנכ"ליות כבר לא בתפקידם. מרב כהן שמינתה את מבורך התפטרה מהתפקיד על מנת לרוץ ברשימת 'יש עתיד'. את מקומה ממלא השר חילי טרופר והוא גם ממלא מקום שר המדע והטכנולוגיה בעקבות ההתפטרות של יזהר שי, מי שמינה לפני 8 חודשים את שפיגלמן לתפקיד. יועז הנדל מינה את אבישר והתפטר כדי לחבור לרשימת 'תקווה חדשה'. את מקומו ממלא שר הביטחון בני גנץ, שמשמש גם בתפקיד שר המשפטים במקומו של אבי ניסנקורן. סיגל יעקבי, משמשת בתפקיד ממלאת מקום מנכ"לית משרד המשפטים בעקבות חוסר הסכמות על מינוי מנכ"ל קבוע כבר מהתקופה שאמיר אוחנה היה שר המשפטים.

השרים המחליפים: שר הביטחון בני גנץ שהוא גם שר המשפטים ושר התקשורת, שר התרבות והספורט חילי טרופר שהוא גם השר לשוויון חברתי והשר למדע וטכנולוגיה

איזה מיזם נתקע לכן בעקבות עזיבת השר או השרה, על מה נאלצתן לוותר ומה אתן מצליחות להמשיך לבד?

 שי-לי: "שום דבר לא נעצר אבל יזהר שי ואני הגענו מההייטק, אנחנו שנינו מינויים מקצועיים. יחד הצלחנו לתת רוח גבית מאוד חזקה למשרד המדע וטכנולוגיה, לחשיבות שלו, לערך של המשרד והוא היה מאוד בולט בקבינט הקורונה ופעל לרתום את ההייטק לטובת המאבק בקורונה. הייתה לנו פה הזדמנות, מלא פרויקטים, ומאז שהוא עזב הרוח הגבית שנתן והחשיבה האסטרטגית שלו - לא קיימים יותר. אנחנו הבאנו את החשיבות של פיתוח מו"פ בריאות - מחקר בריאות. תחום סופר משמעותי עכשיו ובכלל. אין אף גוף במדינה שמשכלל את הצורך הזה. רצינו להשקיע במחקר וכבר הצענו את זה בוועדת המדע וטכנולוגיה וזה היה אמור לעלות בממשלה. לא ויתרנו על זה אבל היכולת שלי לבצע את זה בזמן בחירות ובלי תקציב מוגבלת למרות שאין ויכוח על הצורך בזה. רצינו גם לעשות תכנית חלל לאומית - חלל כמנוע צמיחה משמעותית. הלכנו לאוצר ולמלל והרעיון היה ללכת לראש הממשלה ואני ממשיכה לעבוד על זה. אנחנו לא מתייאשים אבל יותר קשה לעשות את זה. אנחנו כבר עושים שיתוף פעולה עם האמירויות, הייתי במשלחת הראשונה לאבו דאבי והם רוצים לשתף פעולה בשני פרויקטים. אז שום דבר לא נעצר אבל הכל בעצימות יותר נמוכה".

יעקבי שמכהנת גם בתפקיד האפוטרופוס הכללי מצרה על העיכוב ברפורמה בתחום הזה: "ישבה ועדה בין משרדית וקבעה תוכנית ל- 10 שנים קדימה לעולם האפוטרופסות ובגלל הסיטואציה הפוליטית אין שר שלוקח על זה מחויבות מלא, כי כל פעם שהיה שר שהתחיל להתאהב ברעיון ולקדם אותו אז הוא זז ונכנס שר אחר במקומו. עכשיו יש שר שאין מה לנסות לגייס אותו לזה, כי אנחנו לא יודעים מה האופק קדימה. בעיניי התחום הזה משלם מחיר גבוה על התחלופה הגבוהה של השרים. אי אפשר לקדם את זה לבד כי כל מה שיכולנו לקדם לבד כבר קידמנו והגענו לשלב שאנחנו צריכים עכשיו את השר ואת הממשלה. בכל אופן, עשינו גם דברים מאוד יפים, חלקם שוברי שגרה. דווקא דברים שהיית מצפה שלא יתקדמו בתקופה עם כל כך הרבה אתגרים והמשרד לקח והוביל אותם כמו פרויקט מגדלור של זכויות, הקמנו שתי יחידות חדשות השנה למתן מענה לאתגרי קורונה, שתי ועדות ערר. קידמנו את הנושא של חוק איסור צריכת זנות שנכנס לתוקף ביולי השנה ועשינו פה עבודה חוצת ממשלה כשבעצם משרד המשפטים הוביל את האירוע הזה. אני אזכיר שלפני שנה מהיום זה היה נראה כאילו הולכים לשום דבר, עלו קריאות לדחות את כניסת החוק לתוקף והצלחנו לייצר, בשיתוף עם משרד הרווחה בעיקר ועם משרד הבריאות ומשטרת ישראל, מענים מאד משמעותיים ליוצאות מאוכלוסיית הזנות".

כולכן הצלחתן לגרום לשינויים משמעותיים בתקופה לא פשוטה. לירן לדוגמה הצליחה למרות שהשר עזב, לקדם את החקיקה בכנסת ולהעביר את רפורמת הסיבים ומסוף מרץ מתחילה פריסה של סיבים בכל ישראל.

לירן: "התקופה מאד מורכבת בעיניי והיא ממש מייצרת אצלי כשליחת ציבור תסכול אז אני קיבלתי החלטה לפני כמה חודשים שאני מורידה את המזוודות, ורצה קדימה כאילו אין רעש, מנהלת את זה כמו שאני יודעת לנהל את זה בתוך מסדרונות הממשלה ומשכנעת את כל אלה שאני אמורה לשכנע וכל אלה שאחרים אמורים לשכנע ועושה את כל מה שצריך לעשות כדי להתקדם.  פגשתי אנשים בדרך שחשבו ששדרוג התשתיות של מדינת ישראל זה דבר מאד חשוב והוא צריך להיות מנותק מהשיח הפוליטי. הדבר הגדול שהצלחנו לעשות, ואני אומרת את זה גם לזכות השר שהיה וגם לזכות השר שנכנס, כולם הבינו את הניטרליות הפוליטית ואת גודל האירוע וההשפעה שלו על כלכלת ישראל בכלל וההשפעה שלו על כלכלת ישראל בתקופת הקורונה בפרט. מבחינתי זה דבר ענק שהצלחנו לעשות את זה ככה, להגיד 'אנחנו לא מתייאשים'. הרבה פעמים בשירות הציבורי יש הרגשה שעכשיו יש בחירות אז לא עושים כלום, עכשיו יש קורונה אז לא עושים כלום. אנחנו רצים יותר מהר, כי זה יותר מדי חשוב כדי שנעצור עכשיו. מבחינתנו זה אירוע ענק ואנחנו חוגגים את עצמנו בתוך כל הקושי והתסכול. אנחנו חוגגים את עצמנו שהצלחנו לעשות את זה בין היריות".

יעל: "אנחנו אחראים על הפיתוח הכלכלי של החברה הערבית במשרד והיום יש לנושא הזה המון פוקוס והמון קשב והמון עשייה ממשלתית. השבוע עברה החלטת ממשלה חשובה בנושא של מניעת אלימות בחברה הערבית שהיא פרי עבודה של שנה, זאת אבן דרך משמעותית בבעיה שהיא בעיה בוערת. אז זה דבר אחד מאוד מאוד חשוב אבל יש לנו גם  פרויקטים שנתקעו. הנושא שבעיניי הוא סופר חשוב זה הנושא של העלאת גיל הפרישה לנשים, שזה נושא שהממשלה מתעסקת בו וגם אני מתעסקת בו באופן אישי מעל עשור. זה צעד שהוא מאד נכון, הוא מסייע להרבה מאוד נשים והוא מסייע גם למשק אבל הוא גם מורכב, יש גם אנשים שנפגעים ממנו. לכן גיבשנו איזה תוכנית רחבה יותר אבל היא דורשת חקיקה וגיבוי פוליטי ואותה אי אפשר לקדם בתקופת בחירות כשאין תקציב, לכן זה יצטרך לחכות לממשלה הבאה".

עבודה - בית מיקס

ארבעתן אימהות, שלוש מהן אימהות לילדים צעירים. לסיגל תאומים בני 5.5 ובן בכור בן 17.5, יעל אמא לשלושה קטנים בגילאים 8, 6, 4.5 . לירן אמא לשניים בת 7 ובן 4. שי-לי אמא לארבעה מעט גדולים יותר – תאומים בני 15, ילדה בת 11 וילד בן 9. כולן משתדלות לשמור על הבלאנס עבודה – בית ('תקראי לזה עבודה-בית מיקס' אומרת שי לי) לא רק עבורן אלא גם עבור העובדים שלהן - נשים וגברים כאחד. במשרד התקשורת הנהיגה אבישר פעמיים בשבוע שאין דיונים אחרי השעה ארבע. הצוות שלה אגב כולו נשי. מדיניות דומה הנהיגה מבורך במשרד לשוויון חברתי שם יש רוב נשי בהנהלה. שפיגלמן הגדילה לעשות ועמדה בכללי נציבות שירות המדינה של 50% זמן עבודה מהבית בכל תקופת הקורונה לכל עובדי משרד המדע והטכנולוגיה. רק אצל יעקבי במשרד המשפטים הגדול מכל המשרדים (עם רוב נשי של 60% בדרג הבכיר יותר) שם יש 6000 עובדים, אין מדיניות אחידה בגלל גודלו של המשרד. 

לירן: "אני באיזון רגשי, אם תשימי אותי עוד יום אחד בבית אחר הצהרים לא בטוח שזה מתאים לי, יש מצב שזה גדול עליי. זה האיזון שלי, הוא טוב לילדים וטוב לי וטוב לבן זוג שלי, זה איזון סביר ואני רוצה שגם לצוות ולאנשים יהיה את האיזון הזה".

יעל: "היכולת של אנשים לעבוד מהבית והיכולת שלנו לנהל מרחוק היא בסך הכל יתרון וזה עובד מאד יפה, זו מגמה מבורכת".

שי לי: "זה מיקס. יותר קשה להתנהל זה בטוח אבל זה גם הפך את זה ליותר מעניין. היו גם את המקרים שילד נכנס לזום או שאני באמצע פגישה חשובה עם איזה שר חוץ ופתאום יש צרחות ילדים ברקע אז שמתי על מיוט וצעקתי 'שקט!'.  לשמחתי הילדים שלי יותר גדולים והם יחסית די עצמאיים כי כל החיים עבדתי עד שעות מאוחרות. היה יום שהילד הקטן שלי התקשר אליי ושאל 'אמא מי אמור לאסוף אותי', אמרתי לו 'אדם תרים את הראש, את מי אתה מזהה? רוץ!' ומיד התקשרתי לאמא הזו שתיקח אותו.

בעצם הקפדת לעשות מה שדרשת מהעובדים שלך.

"מנהיגותית זה נראה לי נכון, שאני לא אעבוד מהמשרד והם מהבית. זה לא היה פשוט בכלל. זומים מתשע בבוקר עד תשע בערב. היינו מאוד גמישים. היו עשרות פגישות בהן עובדים ישבו עם תינוק על הברכיים. הייתי קשובה כשעובדים נאלצו לא להשתתף או לא להגיע. זה גם הסגנון הניהולי שלי. הם גם יודעים שאם הילד שלי מתקשר נדיר שאני לא עונה. בסוף זו דילמה רב שנתית. בסוף את לומדת למצוא את האיזון שלך, איך להיות משמעותית גם בבית וגם בעבודה. אני אמא מאוד מעורבת ועדיין אני לא נמצאת הרבה שעות. אני מנסה מאוד לערב אותם, לספר להם על מה שעשיתי, להיות רול מודלינג".

סיגל, את לעומת זאת המשכת לעבוד כל יום במשרד. איך הצלחת לעשות את זה?

סיגל: "יש לילדים שלי עוד אמא. בת הזוג שלי גם עובדת במשרד המשפטים, וגם העבודה שלה חשובה לה וזה היה פה באמת לתמרן ולעשות ג'גלינג באוויר ולהסתייע גם בבן הגדול שנתן יד כי אצלנו זה כמעט אידיאולוגית שלא מביאים מטפלות. אם היו ימים שהיא הייתה צריכה ללכת אז אני הייתי מתחילה יום עבודה בצהריים ומושכת אותו עד הלילה ולהיפך זה באמת ברמות כאלה. המסר שלי למנהלים במשרד המשפטים היה להתחשב בהורים לילדים גם מבחינת צורך להתייצב בעבודה, תתחשבו בהורים לילדים שאין להם מסגרות ותאפשרו להם לעבוד יותר מהבית וכשאתם קובעים את הזומים תהיו ערים לגמישות של אנשים ולזמינות שלהם. הרבה עבודה נעשית במשרד המשפטים סביב הסוגיה של חוסן אישי וארגוני כי אנחנו כן רואים מחירים של שחיקה. נתנו הנחיה מתמדת למנהלים להיות בקשר שבועי, ממש שלא תהיה סיטואציה שאחרון העובדים נשכח מהתמונה ואף אחד לא שם לב לקיומו. הייתה הרבה מאד תשומת לב להיבטי הפרט בתהליך של ניהול משבר הקורונה, אצלנו זה מתנהל ברמה של ישיבות סטטוס שבועיות על נושאי קורונה ובכל שבוע מתקבלות החלטות לגבי שיעור נוכחות ולגבי משימות חוסן. היה חדר מצב רק עבור עובדי המשרד (6000 איש). זה באמת הייתה תקופה מאוד מאוד מאוד מאתגרת".

לירן: "גם אני עבדתי מהמשרד רוב התקופה הזאת אבל זו הייתה תקופה מאד מורכבת. זה היה מורכב לילדים והיה צריך איכשהו לאזן את זה בתוך הזוגיות. כל הזמן הזכרתי לעצמי שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו כל כך הרבה שעות של מטפלת בבית, בעיקר כשאני מסתכלת על העובדים שלי ועל הצוות. אני בכלל באופן כללי פחות חובבת ונלהבת של מודל העבודה מהבית, אני חושבת שהוא מביא איתו הרבה מחירים ואנחנו נראה אותם לאורך זמן. אני חושבת שזה פוגע במוטיבציה, בשייכות, בהזדהות, בעולם של היצירתיות, באנרגיה, כשנפגשים בצהרים לאכול ביחד וגם כשמריצים דאחקות במסדרון. אני לא בטוחה שעשינו את האדפטציה הדרושה. יש לנו איזה תחושה שהכול עובד מהזום ואני לא בטוחה שאנחנו אומדים נכון את כל הנזקים וההשלכות של המודל הזה. מרגישה שיש שינוי פאזה שצריך יהיה ממש צריך להניע את האנרגיות והמוטיבציה והשגרה מחדש".

נפגשות בזום: למעלה שי-לי שפיגלמן, מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה, יעל מבורך מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי, למטה: סיגל יעקובי, ממלאת מקום מנכ"לית משרד המשפטים ולירן אבישר בן חורין מנכ"לית משרד התקשורת

לשאוף רחוק

כולן בשנות הארבעים לחייהן. שי-לי שפיגלמן צמחה במייקרוסופט ישראל ועברה לפני כשש שנים למגזר הציבורי, לעבוד במטה 'ישראל דיגיטלית', יעל מבורך התחילה את דרכה במשרד האוצר עד לדרגת סגן הממונה על התקציבים, נתנה גיחה למגזר הפרטי וחזרה לתפקיד במשרד לשוויון חברתי. לירן אבישר בן חורין כיהנה במספר תפקידים במשרד ראש הממשלה, לפני תפקידה הנוכחי שמשה כמנכ"לית ארגון 'מסע' שמביא לארץ צעירים יהודיים לשנת עבודה בישראל, וסיגל יעקובי צמחה במשרד המשפטים ומכהנת כאפוטרופוס הכללי בנוסף לתפקידה הנוכחי כממלאת מקום מנכ"לית. כולן זכו לשבחים והוקרה גם בתפקידים הקודמים והתפקיד בו הן נמצאות כיום ללא ספק לא יהיה האחרון השאלה מה היעד הבא.

אתן רואות את עצמכן בשירות הציבורי או הפרטי? או אולי בפוליטיקה?

לירן: "בסוף אני חושבת שבשביל להצליח אנחנו צריכות להיות מאוד מחוברות לעצמנו ולמקומות שבהם התכונות הכי טובות שלנו באות לידי ביטוי, אז אני כן רואה את עצמי ממשיכה בשירות הציבורי. בשלב הזה בציר המקצועי, אני מנהלת טובה, אני מרגישה שאת זה אני יודעת לעשות, אני בנאית, אני חובבת תשתיות, אלו האזורים שגורמים לי נחת, אני מסתובבת מאושרת בבית שיש סיבים אופטיים במדינת ישראל. זה הדבר שגורם לי להרגיש שקרה משהו אמיתי ומשמעותי ומשליך עלינו ועל הילדים שלנו. יש עם הדבר הזה סיכון מקצועי, אף פעם לא הייתה לי קביעות בשירות המדינה לעולם, בשום רגע, אני מסתובבת בשירות הציבורי מעל 15 שנה ולא הייתה לי אף פעם קביעות וכמנכ"ל בוודאי אין לך קביעות ואת בוודאי תלויה במה שיקרה ומי שיחליף את השר ואיך הדברים יתנהלו, אבל אנחנו צריכות לצעוד עם הרבה ביטחון עצמי. עם הזכויות שלנו, עם ההישגים שלנו והחלומות שלנו ולדחוף את עצמנו קדימה. המערכת הפוליטית שברירית מאוד בשנים האחרונות, אבל יהיה בסדר".

שי לי: "אני כבר עברתי מהמגזר הפרטי לציבורי ואני מאוד אוהבת את זה ואשמח להישאר במגזר הציבורי. צריך להגיע שר שירצה לעבוד איתי ואני איתו או במשרד אחר אז בהינתן הקונסטלציה הנכונה אני אשמח להישאר. תמיד אני יכולה להיות מנכ"לית של חברת הייטק או משהו אבל זה הכל תלוי קונסטלציה. הכוכבים צריכים להסתדר".

סיגל: "אז קודם כל אני עושה את התפקיד הזה בנוסף לתפקידי הקבוע שאני מחכה לחזור אליו למשרה מלאה של אפוטרופוס כללי, ממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי. יש לי עוד כשנתיים וחצי בתפקיד הזה. אני חושבת שאני באופי שלי מעדיפה באופן מובנה באמת את הזירה הציבורית ולא את המגזר הפרטי ואני מאמינה שאני אשאר בשירות המשפטי הציבורי הרחב".

יעל: "הייתי כמה שנים בעולמות פרטיים ומחוץ לזה, בבנקאות ואני מאד שמחה על החזרה לממשלה ועל המגזר הציבורי. זו עשייה עם תחושה של משמעות וזאת באמת זכות גדולה, אז אני מכוונת להישאר בעולמות האלה".