אתמול אסנת חגי, סייעת חינוכית לילד עם צרכים מיוחדים בגן, העלתה לעמוד הפייסבוק שלה סרטון קצר בו היא מסירה את תמונת ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו מפינת הלאום בגן ומסבירה: "בתור אשת חינוך, אדם שמואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים - לא יכול לשמש דוגמה טובה לילדים“.

כצפוי, מתקפת רשת אלימה לא איחרה לבוא. יואב אליאסי, הלא הוא "הצל", מי שמנהל עמוד פייסבוק ימין קיצוני, ומי שלא מזמן באירוע לכבוד יום הולדתו של בנימין נתניהו חטף מידה את הטלפון של העיתונאית רחלי רוטנר, שנזרקה בחודש שביעי לרצפה, קרא לפיתוריה המיידיים, להורים לשבות ודרש לגלות באיזה גן היא עובדת. כנראה מאוד חשובים לו ילדים.

בתגובות היה ניתן למצוא שפע גידופים אישיים משפילים ש(איך לא?) מדיפים גם משנאת והשפלת נשים: ״איזה פרצווףףףף השם ישמור״, ״אשה טפשה״, ״זו אשה שצריכה חינוך״, ״מיס דרמה״, ״את צריכה להיות במוסד לחולי נפש״, ״עוד טיפשה שמחפשת במה…לפחות היית עושה פן מתאפרת קצת לפני ההופעה״, ״בכל מוסד חינוכי מפגרת אינה רשאית לחנך ילדים״, ״היא לא גננת! בחורה בדחדת, מנקה ג׳יפה של ילדי הגן, במקום שתטפל בעצמה דומה לגבר, מחשפת תשומת לב, זה לא בא מעודף שכל״, ״פוסטמה״, ״סייעת ממורמרת עם פנים רעות ומפלצתיות״ ו״ממליצה להורים להוציא את הילדים מציפורני המכשפה הזו״.

שר החינוך רפי פרץ לא היסס להצטרף לציד המכשפות נגד הסייעת, כשצייץ בטוויטר נזיפה פומבית ״רואה בחומרה רבה את מעשיה של הגננת…משרד החינוך פועל על מנת לאתרה בהקדם ולזמנה לבירור״.

זו לא הפעם הראשונה ששר החינוך הזמני מנהל ציד מכשפות פומבי ברשתות החברתיות נגד אנשי חינוך. לא מזמן נזף במנהל בית ספר מקריית טבעון והגדיל ותייג את "אם תרצו", ארגון שבית המשפט הגדיר כ״בעל סממנים פאשיסטים״ ובדרך קבע עורך ציד מכשפות נגד אקדמאים, רופאים ואנשי רוח מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.

הפעם האיש שהצהיר שביצע טיפולי המרה והוא רוצה בתי ספר לנבואה במקום אוניברסיטאות ושבועיים לפני תחילת הלימודים בישר שאין לו תקציב לשלם לסייעות כמו אסנת כי חסרים חצי מיליארד ש״ח לחינוך המיוחד (אבל שימר תקציב של 2 מיליארד ש״ח לסעיפי ״זהות יהודית״ איזוטרים כמו להקות רוק על פי המקרא), הטיף בציוץ לממלכתיות. אילו רק היה לנו שר חינוך שדורש מעצמו ״לנהוג בצורה ממלכתית ומכובדת״ כלפי אנשי ונשות חינוך. 

באופן טבעי, אסנת חגי עזבה את עבודתה לאור המתקפה האלימה. אצל רפי פרץ ומגדפים אחרים, חזקת החפות קיימת רק למי שמואשם בפלילים. הם יגנו על זכותו של מי שנהנה מחזקת החפות המשפטית לשמור את מקום עבודתו. אבל מי שלא עברה על אף חוק, נאלצה להתפטר.

אז כאן המקום לאמר קבל עם ועדה: חפות משפטית אינה חפות רגשית, אינה חפות מוסרית. אילו היתה גננת חשודה בשלושה סעיפים פליליים חמורים, האם הורים היו מגנים על ״חזקת החפות״ שלה וממשיכים להעניק לה את הזכות לטפל בילדיהם? כנראה שלא. ואם זה המצב לגבי גננת וילדים, זה תקף שבעתיים לגבי ראש ממשלה ואחריותו כלפי אזרחים.

אסנת חגי השתמשה בחופש הביטוי שניתנת לה כאזרחית בדמוקרטיה להביעה מחאה סמלית במהותה. ב-1955 רוזה פארקס סרבה לשבת בהפרדה גזענית שנשלחה לכלא. גם רוזה פארקס הביעה מחאה סמלית במהותה. מה היה לה אכפת כמו כולם להחליק ולשבת בהפרדה? אילו בהובלת מרתין לותר קינג רבים אחרים לא היו מצטרפים לחרם על אוטובוסים, יתכן ועד היום היתה הפרדה גזענית באוטובוסים ולשחורים לא היו זכויות אזרח שוות ללבנים. עם פרספקטיבה היסטורית קל לראות מדוע המעשה הזה עורר בצד הסמכותני של המפה כזו המולה. אסנת חגי, אשה, סייעת, מתחתית ההירככיה השמרנית, פתחה את פיה והשמיעה דעה. היא אמרה בבטחון וצלילות מה הגון ומה לא הגון.

מבין הפוליטיקאים ופוליטיקאיות רק ראש התנועה הירוקה סתיו שפיר נעמדה לצידה וצייצה ״גננת אמיצה…היא הכי ממלכתית. מי שהילדים חשובים לו, נלחם על העתיד שלהם במקום לדאוג רק לעצמו״.

מהרגע ששר החינוך הביש אותה בפרהסיה והיא נאלצה לעזוב את עבודתה, אסנת חגי חדלה להיות סייעת חינוכית בגן שהביעה דעה, והפכה להיות לוחמת חופש, וגיבורה. זה מאבק על הגינות, מאבק של של חלשים נגד חזקים, של מושפלים נגד משפילים, מאבק על חוק ומוסר, מאבק על חופש ביטוי ועתיד ילדינו. וזה מאבק של נשים.