בערב חמישי האחרון שודר בתוכנית "עובדה" החלק הראשון מתוך סרטו של בן שני "נשארתי בחיים", המביא את סיפורה של שירה איסקוב רק ארבעה חודשים לאחר ששרדה ניסיון רצח על ידי בעלה, אביעד משה. לא צפיתי בסרט בעת ששודר אלא לאחר יומיים של משא ומתן בידיעה שאזהה את עצמי בחלקים מהסיפור ובחשש להעיר כעסים מרבצם - כפי שקורה לפעמים לאנשים שידעו מערכות יחסים אלימות. כאלה שהתחילו אוהבות ולאט לאט הפכו לצינוק צר ומחניק, מצחין מבדידות ומפחד.

סיימתי את הצפייה בלי אוויר, מודה לאלוהי המדיות על הפסקה של שבוע בין חלקי הסרט, במהלכה אוכל לבנות את הקייס במאבק הפנימי: לצפות בהמשך המחריד - בעד ונגד. טרקתי את המסך ונכנסתי לפייסבוק, בתקווה להישאב לדפדוף ולהשיט את הדעת בזרם האיתן של זוטות הזולת ופוסטים ממומנים, אבל מה שמצאתי שם היה טקסט קצר שהפאנצ' שלו הפתיע אותי יותר מסטירה אחת שניסיתי לשכוח.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by ?IDO GRINBERG? (@mismas)

"הוא רצה שתהיי רק שלו ואם לא - אז שלא תהיי. עכשיו את של כולנו", בתבנית מדודה של שלושה משפטי מחץ, קצרים ומנוקדים משל היו שירה עברית יפה, רוקן הכותב את הסיפור מתוכנו וסחט את פרטיו לכדי תמצית ההטעיה, הטמונה במשחקי מילים. ובכך צמצם את שירה איסקוב למשפט כל כך קטן ומקטין. 

למילים יש משמעות וכוח - ליטרלית ותרבותית - וככל שמספרן יורד כך עולה הצורך לדייק בבחירתן.  'של' היא מילת שייכות. היא מבהירה בעלות ואפילו מסמנת טריטוריה. משמעותה לא משתנה בין ה"הוא" לבין "כולנו". היא שמה את כולנו באותה משבצת עם ההוא. פרטי הסיפור הם שחושפים אותנו לדקויות שבכוחן לסייע להקדים ולזהות סימנים. בהיעדרם נותרת קליפה מסוגננת ותו לא. יפה אבל ריקה מתוכן. אבל זו הרי שירה ובשירה החוקים אחרים, לא? זו אומנות? לא. למצער, מדובר בקידום מותג בדף עסקי לכל דבר. הפונט קלאסי, המדיה דיגיטלית, הנושא אקטואלי והחולצה החדשה היא בכלל לא מוצר - היא אומנות עם קריצה. כמונו, אנשים רגישים ומתוחכמים שצורכים אומנות בדיוק במידה.

עידו גרינברג, המוכר גם כמיסמס, הוא החתום על הטקסט הקצר הזה. כותרת הפוסט הייתה: שירה איסקוב. אין מילים (כאן הופיע אימוג׳י לב אדום), והיא ליוותה את ההגיג בפרסומו בדף הפייסבוק "משפט אחד ביום" ובעמוד האינסטגרם של גרינברג, אותם הוא מפעיל לצרכי קידום המותג שהוא.

שירה איסקוב באדיבות עובדה, קשת 12

שירה איסקוב באדיבות עובדה, קשת 12

בכנות, ההגיגים האלה הם לא הטעם שלי. הם תבניתיים, חוטאים בקלישאות ונופלים לא מעט בנוסחאות גרועות של עולם מיושן. בין כל ההעצמות המרימות וה"ביחדנס" העממי מבצבצים גם כמה 'תחייכי, למה מי את', 'תראו את זאתי'… פוקדים עלייך להיות מועצמת ואם את לא מועצמת את לא מבינה את התחכום וההומור. לא מלכה. ההגיג הספציפי הזה הכעיס אותי ביהירותו וטעמו הרע - ניצול אסון שקרה לאדם זר, לטובת לייקים לעמוד עסקי במדיה חברתית ועם אפס אחריות.

מובן שאפשר לטעון שהכל עניין של טעם, שלא כולם מתחברים לסגנון ושהכוונה פה הייתה חשובה מהביצוע. אפשר לטעון, אבל טיעונים הם לא יותר מכיסוי לבושתנו, על שאנחנו לא מזהים את הסימנים אפילו בדיעבד. באותו זמן רכשנו אומנות מודרנית על טריקו.

בכתיבת טקסט רשמי נהוג להתייחס לנושא הטקסט בשם משפחתו בלבד, אך במקרה זה חרגתי מהנהוג. שמו של כל אדם הוא כבודו, אך יותר מכבוד הוא מייצג את המכלול השלם, המלא והאסוף של סיפורו הבלעדי. שירה איסקוב בחרה להתייצב מול המצלמה ולחלוק מסיפור חייה וכמעט מותה, במידה שמתאימה לה. היא מספרת את הסיפור שלה בעצמה ומבהירה שאחר לא יוכל לעשות זאת טוב ממנה. גם אם כולנו נזדהה עד כאב ונרעיף עליה אהבה - הסיפור הזה הוא שלה והיא שייכת רק לעצמה. לטעמי, המחווה הגדולה ביותר שאפשר לעשות למענה היא להקשיב.