לא כל נוד שקורה במדינה הזאת אנחנו צריכים לדעת. הרוב המוחלט של המידע המיותר מגיע אלינו גם מבלי שהתכוונו לכך, הודות לרשתות החברתיות. הגיוון של החדשות והתוכן שאנחנו צורכים הוא כל כך אדיר, שלפעמים אנחנו לא שמים לב בכלל לסדר הנושאים שבהם אנחנו קוראים את הכתבות שלנו. אם נפתח עכשיו כל אתר חדשות ישראלי, רובם יכילו את הדברים החשובים באמת – הפרויקט המדהים של "גם אני" להעלאת מודעות להטרדות מיניות, לוחמת הסייבר של ישראל וסוריה, פעוט בן שנתיים שנדרס ברוורס והשאיר אחריו משפחה הרוסה וכמובן, ה-17 ק"ג שהעלה גיל ריבה במהלך החגים. סלט של רכילות בשילוב עם אקטואליה והעלאת הנושאים החשובים ביותר על סדר היום הציבורי.

במקביל לקמפיין #MeToo שהחלה השחקנית אליסה מילאנו, התבשרנו לדעת שגיל ריבה חווה קשיים בעקבות העלייה שלו במשקל במהלך חגי תשרי. הוא העלה פוסט ובו הוא מדבר על הפרעת האכילה שאיתה הוא מתמודד, מבקש מכולם לא להגיד לו כמה יפה לו שמן ומבטיח לחזור לעצמו בתוך שלושה חודשים, זאת על פי הדיאטנית. אני בטוחה שבעולם וירטואלי כולנו היינו יושבים כאן, קוססים ציפורניים ומחכים לגיל ריבה שירזה שוב כדי שנוכל להתקדם הלאה עם החיים שלנו, אבל לחלקנו יש חיים ואין לנו זמן להתעסק במיץ של הזבל.

גיל ריבה

מציצנות ורכילות. גיל ריבה

דיאטת ההרזיה של גיל ריבה מעניינת עוד פחות מהראליטי החדש של קשת וההתעסקות בה מורידה את האיכות שלנו כחברה מערבית שאמורה לרצות לקדם ערכים מסוימים. הדבר הכי קל הוא למכור את הרכילות הזו תחת הכותרת "הפרעות אכילה", כדי לייצר אמפתיה בקהל, שהרי אף אחד לא ירביץ לילד עם משקפיים, כמו שאף אחד לא יצחק על אנשים שסובלים מהפרעות אכילה. אנורקסיה, בולימיה, אכילה רגשית ושלל הספקטרום משמש כתירוץ להצגת תוכן זול, לא מעניין, מציצני ומיותר לחלוטין. זה התפקיד שלנו להבין מתי נעשה ניצול ציני של המושגים האלה ולעצור אותו.

אם "הפרעות אכילה", המודעות אליהן והטיפול בהן באמת היה על הפרק, כמו שגיל ריבה לכאורה התכוון, הוא לא היה מספר לנו כמה חשוב לו לרזות חזרה, כמה אסור להגיד לו שהמראה העגלגל מחמיא ובכלל, לדבר בחיוב על אנשים שמנים. חלילה שחבורת בנות חמש עשרה לא ישמעו אותו וירצו גם לעלות במשקל. לא לא לא. הן צריכות להיות ללא עודפי חגים, רזות, רעבות ואומללות.

מעטים הסלבריטאים שלא בונים חשיפה על גבן של תופעות חברתיות, אלא גורמים לנו להתאהב בהם בזכות מי שהם באמת. הקרדשיאנז בנו אימפריה שבסיסה צופים ריקים מתוכן, המנסים לחקות חלום שלא קיים במרחק שנות בוטוקס מכאן. הקהל בארץ מתיימר להיות יותר מתוחכם ואכן, הזבל שתופס בחו"ל נשפך כאן מהר מאוד לביוב. לא כל פוסט של סלב באינסטגרם או בפייסבוק צריך לקבל את אור הזרקורים. בעיקר לא כשמדובר על קידום דיאטות, תדמית גוף הרוסה וקהל של ילדים המעודדים הרזיה במקום קבלה עצמית ותחושת שלמות, גם אחרי 17 קילו מיותרים או לא. הזלזול שבו גיל ריבה התייחס למחמאות פוטנציאליות על המראה המלא סתם לחלקנו את הפה וביטל את הדעה ההפוכה שאומרת, אולי גם שמן זה יפה.

 

גיל ריבה

אל תגידו לו שמלא זה יפה. גיל ריבה

נכון, הכי קל לדבר על היופי שבמשקלים הגבוהים כשאת במידה 36, אבל גם אני זכיתי להתמודד עם שני מצבי הקיצון. הייתי גם ילדה שמנה מידי וגם ילדה רזה מידי והאהבה העצמית שלי לא התפתחה ככל שירדתי או עליתי במשקל. היא התפתחה כשהבנתי שהגוף שלי הוא כלי הנשק היחידי שלי לחיים הללו ואם אמשיך למנוע ממנו מזון במשך ימים שלמים עד עילפון או לאכול בורקסים וחטיפים בכמויות מסחריות באמצע הלילה, הוא יבגוד בי ובצדק.

בניגוד לחברי הכנסת וראש הממשלה, אותם אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים, סלבריטאים ואנשי תקשורת נשארים בתודעה שלנו בתנאי שהם ממשיכים לייצר תוכן איכותי. זאת על פי הסכם לא כתוב בין הציבור לבין אלו בתכניות הטלוויזיה. כמוכן שהמושג "תוכן איכותי" נתון לוויכוח אבל מה שבטוח הוא שהנבחרים בעולם התקשורת לא יכולים לעשות שימוש לרעה בבמה שניתנה להם ולהתבכיין לנו על כך שהם העלו קצת במשקל במסווה של אכפתיות ושירות לציבור. הפריבילגיה הזו שמורה לאנשים עם בעיות אמיתיות.