ניצה שאול, מי שכיכבה בין היתר ב"השוטר אזולאי", "חגיגה בסנוקר", ו"גבעת חלפון אינה עונה", השתתפה אתמול בתוכנית הצהריים של ערוץ 24 ומאז הרשת סוערת. שאול התראיינה אצל עדי לאון, מעיין אדם וגל אוחובסקי וכחלק מהריאיון נשאלה על ידי אדם האם לדעתה סטים של סרטים בטוחים יותר לנשים כיום בהשוואה לעבר, ובהמשך התבקשה לתאר את השינויים שחלו מאז. השאלה כנראה נגעה לשחקנית בעצב רגיש, והיא החלה לדמוע וענתה בהתרגשות: "אני רואה כמה שזה דומיננטי, התנועה של תנועת 'מי טו', אפשר לראות את השינוי וכמה נזהרים היום. אני אישית מרגישה רגשות אשם נוראיים שלא קמנו, בנות הדור שלי ולא עשינו מעשה. מאוד קשה לי. זה לא בסדר והיינו צריכות לקום, אלו שכבר עברו, אלה שכבר קיבלו סוג של עוצמה, ולומר את דברינו ולהוקיע את הדבר הזה. זה לא בסדר".

הבכי וההתרגשות שאפפו את ניצה שאול במהלך הריאיון, לא הגיעו משום מקום. סטים של סרטי קולנוע ישראליים לא היו מקום בטוח לחלוטין עבור נשים בשנות ה-70', ה-60' וה-80'. שלא לומר לעיתים אפילו מסוכן. האווירה אז הייתה מאוד גברית ופטרונית והיחס שספגו חלק מהנשים היה בעייתי מאוד. אמנם יש הרבה אנשים שנוהגים להסתכל על התקופה הזאת בערגה, ומתרפקים בנוסטלגיה על עידן "התמימות" אבל לא היו אלו ימים תמימים, והרבה שחקניות, מוכרות יותר או פחות, עברו הטרדות מיניות, תקיפות, ולעיתים, במקרים קיצוניים, אפילו אונס. שאול עצמה כבר דיברה בפתיחות בעבר בראיון לתוכנית 'אנשים' על ההטרדה שעברה ושיתפה באומץ: "היה איזה במאי שרצה להמחיש לי איך תיראה סצנת אונס, הוא פתח לי את הדלת בתחתונים בתואנה שהוא חשב שזה ביום אחר. הפחד היה לעורר עניין, לעורר גלים, שזה ייצא החוצה. כל כך התביישתי, לא רציתי שאף אחד יידע".

שאול היא לא היחידה. בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר סיפורים שחושפים תמונת מצב מטרידה על האווירה הכללית באותה תקופה. כאלו שמתארים יחס נצלני ומשפיל לשחקניות ולנשות מקצוע אחרות בחלק מהמקרים. ולמרות שחלפו שנים מאז, חשוב לתת לקולות האלה להישמע, בשבילן ובשבילנו.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

סצנות אונס ברוטליות והטרדות בחסות הבמאי

בשנת 2016, בעקבות הווידוי של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י לפיו סצנת האונס הברוטלי בסרט "הטנגו האחרון בפריז" סוכמה בינו לבין השחקן מרלון ברנדו בלא הסכמתה של השחקנית מריה שניידר, חשפה גילה אלמגור כי גם היא חוותה מקרה דומה בסצנת האונס הקבוצתי של הסרט "מלכת הכביש" בשנת 1971. אלמגור שיתפה כי הבמאי מנחם גולן הנחה את יתר השחקנים שהשתתפו בסצנה מאחורי גבה: "הוא אמר להם 'תקרעו בה, איפה שאסור, תיגעו'. זה אונס קבוצתי. חוץ מחדירה". השחקן אריה מוסקונה שהשתתף בסצנה הודה שאכן השחקנים הונחו להתנהג בברוטליות עם אלמגור: "מנחם לקח אותנו הצידה ואמר, 'חבר'ה, גילה עכשיו לא יודעת, תופסים אותה, משליכים אותה לרצפה, קורעים ממנה את הבגדים, אונסים אותה, תעשו מה שאתם רוצים'. אנחנו באמת מתנפלים עליה", סיפר מוסקונה, "ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, קורעים לה את הבגדים. החזה שלה חשוף, אני לא יודע איך להסתכל. ואז האנס הראשי, אם אפשר לקרוא לו כך, מוריד את המכנסיים שלו ומתנפל עליה ואנחנו מחזיקים לה את הידיים". אלמגור עצמה הודתה כי האירוע השפיע עליה הרבה אחרי: "הייתי קונה מברשות קשות לקרצף בהן את הגוף, עד זוב דם".

וכנראה שלא רק על הסט של גולן השתמשו באותן "שיטות" משחק. ב-1987 השתתפה חני נחמיאס בסרט "בובה" שביים זאב רווח. הסרט כלל סצנת אונס, וגם במקרה הזה הבמאי התעלם לחלוטין מרצונותיה ורגשותיה של השחקנית "לטובת הסרט" ונתן יד חופשית לשחקן (אשר צרפתי) לנהוג בברוטליות ובכוחניות. בראיון ל"שבעה ימים" רווח הודה כי הייתה בסרט חוויית אונס איומה. "אני בעצמי נדהמתי", סיפר, "אבל אמרתי 'אני לא עוצר, אני לא עוצר'. אני מודה לחני שהיא הלכה עם זה עד הסוף". כשחני נחמיאס התייחסה לנושא סיפרה: "הייתי בת 25 ואמא לילד קטן, וזו הייתה עבורי טראומה כל כך קשה, שאני זוכרת שאמרתי לעצמי שאולי אם לא הייתי יולדת כמה חודשים לפני בחוויה קשה מאוד, יכול להיות שאולי לא הייתי יוצאת מהטראומה שחוויתי שם בסצנה. למזלי הייתה לי פרופורציה. אמנם חס וחלילה חס ושלום לא הייתה חדירה, אבל בתחושה שלי אז עברתי אונס: אף אחד לא צעק קאט. הייתי בהלם. לא הייתי מוכנה לזה. ואני זוכרת שאני חושבת שהבן־אדם חירע את השמלה. קרע אותה לגמרי. ועובר לי בראש תוך כדי 'מה יעשו? אין להם עוד שמלה'. וזה בתוך כל המכות והפחד. כשהסצנה הסתיימה לקחתי את השמלה הזו והחזקתי אותה על הגוף, קודם כל לכסות את עצמי. זו סצנת אונס בהגדרתה. זו לא הייתה הפתעה מבחינתי, אבל הכל נהיה אלים מאוד מהר מאוד. והכל על פסי רכבת, שהוא זרק אותי עליהם שם". עוד הוסיפה השחקנית: "נפצעתי. הפנים שלו הפחידו אותי. היה לו ריר. ואני זוכרת שאחרי שזה נגמר ישבתי שם על פסי הרכבת הרבה זמן. הרבה מאוד. אני אפילו לא זוכרת מי הוציא אותי משם. רק זוכרת שלמחרת הסכימו שאני לא אצטלם כי לא הייתי שמישה". בראיון אחר תיארה את אותם ימים: "עבדתי הרבה עם זאביק. קשה לי לחזור לבת ה־25 ההיא. הייתי אומללה. מנופצת. נאנסת. ובכלל לא חשוב שלא קרה האקט. אני חוויתי אונס". עובדים על הסט סיפרו כי נחמיאס הייתה בהלם אחרי צילומי הסצנה והתעשתה רק כמה ימים אחרי. יש לציין כי נחמיאס הדגישה בהמשך כי לא התכוונה לאונס במובן המיני.

אל תטעו, היחס המשפיל לאותן שחקניות לא היה לשם "טובת הסרט" או כחלק מחוויית הצילומים אלא נבע בגלל אווירה כללית של "הכל מותר". בספרו "חומר טוב", תיאר יהונתן גפן את סצנת המתירנות וההטרדות המיניות של חבורת לול המיתולוגית וחלק מחבריה, ואפילו כתב איך ראה פעם את אורי זוהר מתחיל לכפות את עצמו על החברה שלו (של יהונתן גפן), שאיתה הגיע גפן לצריף של אביגדור. בתחקיר שערך עיתון הארץ עלו עדויות שתיארו כיצד התייחס זוהר לעיתים לנשים בזלזול, השפלה וכוחנות. באחד המקרים, כך תואר, אישה שעבדה לצדו על סט של אחד מסרטיו, טענה למין בכפייה לכאורה: "יום אחד הייתה איזו פגישה של הצוות אצלי בבית, גרתי אז לבד, ובערב הוא פתאום הופיע אצלי וכפה את עצמו עליי. לא ידעתי להתנגד. כשאורי זהר הגדול בא עם כל הכריזמה שלו ומתיישב ומגלגל פגז ומעשנים, ואז פתאום דוחף אותך למיטה, לא ידעתי מה לעשות חוץ מלומר 'אבל אני לא רוצה'". בהמשך הוסיפה: "אז לא ידעתי שזה נקרא אונס. הוא לא השתמש באלימות פיזית, אבל הרצון שלי בכלל לא שיחק פה תפקיד".  

בדומה לניצה שאול, גם יונה אליאן סיפרה באומץ על הטרדות מיניות שעברה באותן שנים. בראיון זוגי לתוכנית אנשים שנערך יחד עם בעלה ששי קשת, סיפרה אליאן בכאב: "לי יש רזומה ארוך מאוד של הטרדות מיניות. בכל חדר שיש בו 10 נשים, תשע וחצי מהן הוטרדו מינית, איפשהו על הסקאלה שבין אדם ששלח ידיים, לסתם מישהו שאמר משהו פוגעני, ועד אונס ממש. על הסקאלה הזאת היו לי כל מיני מקרים, היה גם ניסיון לאנוס בכוח, ונאבקתי נורא קשה". קשת תמך באשתו ואמר: "אני יודע מי זה. אני יודע מי הם, היו כמה". ואליאן הוסיפה: "זה מישהו ישראלי, שאנחנו מכירים. אני לא אגיד את שמו, כי אחרי כל כך הרבה שנים אני לא חושבת שהוא עושה את זה לאחרות, הוא כבר מאוד מבוגר. השחקנית דיברה בכנות על האווירה העגומה באותה תקופה: "מי יתלונן? אף אחד אז לא התלונן".

על רקע התיאורים הנרחבים, סביר להניח שאלו לא הסיפורים היחידים. ישנם ודאי מקרים נוראיים נוספים שמושתקים, ומקרים אחרים שהם "סוד גלוי" לאנשים שהם חלק מהתעשייה והברנז'ה אבל לא יזלגו החוצה לעולם. עצוב, אבל גברים שהם חלק בולט ובלתי נפרד מהיצירה והתרבות הישראלית נושאים על עצמם כתם כבד. נשים שספגו את היחס המחפיר נאלצות לשאת על עצמן צלקות, ולהתמודד עם הטראומה כמו במקרה של ניצה שאול. לנו רק נשאר לחבק אותן, ולהגיד תודה שהמציאות המעוותת הזאת משתנה.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו