אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול. חזרתי מדרור, אהבתי הראשונה, הייתי אז בת 21 והחלטתי להיות מורדת ולהעז לישון אצלו. גדלתי בבית תורכי אסלי עם חוקים מאוד ברורים וידועים מראש, צעדים ומעשים כאלו היו בלתי נסלחים שם.

כשחזרתי הביתה לא האמנתי שזה מה שיקרה. הכנסתי את המפתח לדלת אבל היא לא נפתחה, חשבתי לעצמי שאני כנראה עייפה מדיי ואני בטח מתבלבלת וניסיתי שוב. רק אחרי כמה רגעים קלטתי פתק על הדלת, עליו היה רשום "אין לך לאן להיכנס, אם את רוצה את הדברים שלך תגיעי אלינו למשרד ותיקחי". לא הבנתי מה קורה, ניסיתי לחשוב האם זו הפחדה כדי ללמד אותי לקח או שזה אמיתי. כשהגעתי למשרד של הוריי חיכה לי תיק שמכיל חלקיק קטן מבגדיי ודבריי האישים. לאחר שיחה הזויה הבנתי שנזרקתי מהבית. זהו, אני לבד.

נירית טורטן

נירית טורטן

מהרגע הזה עד הרגע שבו אני מציעה את המיטה בדירה שכורה בחולון יש לי בלאק אאוט מוחלט. אני לא זוכרת דבר - לא מאיפה השגתי כסף לשכירות, לא איך ידעתי לאן ללכת, ואיך הגעתי לדירה הזו. אני רק זוכרת שעמדתי בחדר בדירה עם שותפה שלא הכרתי, והבנתי שהכל תלוי בי עכשיו. לאן אקח את זה מכאן ומה אעשה עם חיי. אני זוכרת שהחלטתי שאני נלחמת ויהי מה, ושאצליח כנגד כל הסיכויים לחיות חיים עצמאיים מבלי ליפול למקומות אסורים.

כל חיי בעצם מהרגע שנולדתי היו מתוכננים עבורי. היה לי מסלול ברור של - לימודים במגמה ביולוגית כימית 5 יחידות שבחרו בשמי, שיובילו לאחר מכן ללימודי סייעת לרופא שיניים כמו ששתי אחיותיי עשו, ושירות צבאי קרוב לבית בתל השומר - כי ככה הוחלט עבורי. אין ללכת למסיבות עם חברות, אין לנסוע לאילת, אין לנסוע לטיולים שנתיים ולישון בחוץ, ואין לשבת עם חברה בבית כשהדלת סגורה. לצאת עם בנים? זה לא מוחלט כמובן.

כשהתגייסתי, אחרי תחנונים רבים אישרו לי לצאת לדייטים אבל רק לאחר שאותם בחורים עברו בדיקה מדוקדקת וחקירה על ידי אבי לפני שיצאנו, רק החזקים שרדו את המפגש הראשון. דרור היה מוכן לעבור הכול, הייתי בטוחה שנהיה יחד לנצח. כשהוריי הבהירו לי שהוא לא עובר את הבחינה ועליי להיפרד ממנו זה היה הרגע הראשון בחיי שמרדתי וסירבתי להיכנע. הייתה מריבה נוראית שבתומה קמתי ונסעתי אליו. ישנתי אצלו ארבעה ימים ובכל פעם שהתקשרתי לעדכן איפה אני נמצאת קיבלתי ניתוק בפנים. הניתוק הסופי היה כשהעזתי לחזור ולהתמודד. כמה ימים לאחר מכן, בהחלטה ספונטנית, דרור נסע לדרום אמריקה לטיול אחרי הצבא. אהבתי הראשונה התנפצה לי בפנים, זה הדבר היחיד שאני זוכרת מאותם רגעים משני חיים.

בגיל 21 הפסקתי להאמין שמשפחה זה לתמיד. בגיל 21 הפכתי להיות אישה בת 40 בגוף של 20.

בגיל 21 הבנתי מהו פחד קיומי ותחושת נטישה. בגיל 21 נלחמתי על חיי להתמודד מול העולם לבד. בגיל 21 האמנתי שלא אהיה מוגנת באמת אף פעם. בגיל 21 הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה זאת לילדיי.

מגיל 21 התחילו כל הבחירות שגרמו לי לחיות בחוסר הלימה מוחלט עם מי ומה שאני. הנחתי לאנשים, למילים, למשפטים ולהשפלות לנהל את התת מודע שלי ולשרוט את נפשי שוב ושוב. אמרתי תודה על כל מי שהיה מוכן לאהוב אותי ולקבל אותי, חשבתי שאני צריכה לשתוק ולהסכים לשמוע כמה אני 'לא' בכל דבר אפשרי ושעליי להוקיר תודה שאני לא לבד. הסכמתי להרגיש קטנה ולקבל אלימות מילולית, כלכלית ומנטלית. זה מה שהיה מגיע לי. כך האמנתי.

״היי נירית, קראתי את הפוסט שלך ואני בצרה דומה לזו שכתבת. אני תיכף בת 17 והבנתי שאת עוזרת לנשים עם בעיות דומות. אני ממש...

פורסם על ידי ‏‎Nirit Torten‎‏ ב- יום שישי, 15 בינואר 2021

בגיל 37 הכול השתנה ומאז אני פועלת בכל דרך אפשרית לעזור לנשים מדהימות, חזקות ומיוחדות שנקרו לחיי, להפנים שצריך להילחם ולהשתחרר מאלימות מכל סוג, שחשוב שהן ימצאו את המרכז ויהיו שלמות עם עצמן, שיבינו כמה מגיע להן להרגיש מוגנות ומוקפות בשפע, בלי לפחד. אני מדגישה בפניהן מה זה יעשה לילדים אם הן יעזו להגיד 'לא מוכנה יותר', כדי שיבינו שהאהבה שלהן תכפר ותרפא כל מכאוב. השליחות שלי היא להצליח להעביר להן את סגנונות החשיבה, הכתיבה, הדיבור, ההתמודדות וההתנהלות שיאפשרו להן לחיות בהלימה עם הערכים, האמונות, התחושות והרצונות שלהן. שידעו שאם רק יעזו הן ינצחו הכל. באותה נשימה אני גם מנסה כל יום לאהוב את עצמי ככה כמו שאני ומי שאני, שלמה עם עצמי בכל דרך אפשרית.

הכותבת היא יועצת תדמית ומאמנת מנטלית לתודעה ומודעות חיובית