למיה (לטיסיה איידו) בת זוגו של אדם (שאדי סרור) מפשילה את תחתוניה במכונית, לאור יום, כשהשנים תקועים בפקק בנצרת. אדם מגיב באדישות האופיינית לו, אך אני, כמו יתר הצופים מן הסתם, נותרתי פעורת פה. זוהי הסצנה הפותחת את "אוויר קדוש", סרט ביכורים לבמאי והשחקן שאדי סרור. גם בסצנה השנייה בה מופיעה למיה, היא שוברת את הסטיגמות שיש לנו, היהודים הבורים, אודות האישה הערבייה. היא יושבת בחדר השירותים, בשמלת מיני אדומה, ועושה את צרכיה. כשחושבים על סרטה של מייסלין חמוד "לא פה לא שם" שעורר כאן מיני סערה בשל גיבורותיו הפלסטיניות המרדניות, הרי שזו של סרור מרחיקה לכת עוד יותר. היא מצטלמת עירומה, מפטפטת בחופשיות על אורגזמות ומקצועה הוא מטפלת במיניות.

זו לא האישה הנועזת היחידה שגילמה השחקנית לטיסיה איידו. גם ב"פאודה" גילמה את ד"ר שירין הערבייה, תושבת השטחים, המנהלת רומן עם איש הצבא דורון קביליו. בעונה השנייה, כשנכלאה בכלא היהודי, אודה שפרשתי מן הצפייה בסדרה, רק משום שלא יכולתי לסבול את הגורל שזמנו לה התסריטאים.

למיה היא לא דמות נדירה בחברה הערבית, ומסמלת את רוח השינוי המפעם כאן. כן, ישנן נשים ערביות כמו למיה, ובני המשפחה שלהן מקבלים אותן. לאבות אולי קשה יותר. לאחיהן, בני דורן, קשה פחות. החשוב הוא שהן מובילות מהפכה במעמד האישה הפלסטינית, וסרט מתוק זה מעניק להן רוח גבית.

אך גיבור הסרט הוא אדם, היפסטר פלסטיני מזוקן, מבולבל וחסר כיוון. כשלמיה מודיעה לו שהיא בהריון, הוא כמעט טובע באמבטיה, בה הוא נוהג מדי יום לשכב ולבהות. בהייה מולידה פטנטים. כמו ניר טואלט עליו מודפסים פתגמים ובדיחות. לפעמים הוא בורח מהבית כדי לשבת במכונית ולעשן באנג עם חלונות סגורים. הרעיון למכור אוויר קדוש בבקבוקים, ההופך אותו בהמשך הסרט לאיש עסקים מן השורה, עלה במוחו פתאום, במכונית הסגורה.

הבמאי, יליד נצרת, המגלם גם את אדם עצמו, לועג לשרלטנות סביב אמונה דתית. התיירים הנוצרים הפוקדים את העיר, רוכשים למזכרת מים בבקבוקים. אלו מים שזורמים אצלי בברז, מזכיר להם אדם. גם הבמאי הפלסטיני אליה סולימן, יליד נצרת אף הוא, הפנה אצבע למנהג המשעשע של מכירת מים בבקבוקים. בסרטו "הזמן שנותר"  (1996) אחד הגיבורים ממלא את הבקבוקונים המעוטרים בצלב, במים מהברז. אולם אדם, אינו נוכל גמור, ולכן דמותו כתובה היטב. הוא מתאמץ, יחד עם עובדיו, לטפס לפסגת הר הקפיצה הקדוש, כדי למלא בבקבוקים את האוויר הצלול ביותר שיש לעיר להציע.

אוויר קדוש. צילום דניאל מילר

אוויר קדוש. צילום דניאל מילר

"אוויר קדוש" לא בוחל גם בביקורת על האלימות בחברה הפלסטינית.  צעיר חמום מוח תוקף את אדם במכוניתו, שוב בפקק, באמצעות חרב סיף. הסצנה מוצלחת ואותנטית בעיני למרות צבעה הגרוטסקי, משום שלא מזמן התרחש בטייבה אירוע דומה: במהלך קטטה צעיר רץ לביתו וחזר עם חרב סיף. יתכן אפילו ששיסף גרון או שניים. היום הוא בכלא. גם ביקורת, נסתרת יותר, קיימת אודות המצב בין שני העמים. השוטים החוזרים של הפקקים בנצרת, המלווים בצפירות מחרישות אוזניים שאינן מסייעות להתקדמות, מעידות עלינו כאן, התקועים ללא פתרון.

הקצב של הסרט איטי יחסית, וכאן ניכרת טביעת ידו של הבמאי. ישנו הומור דק ושתיקות ארוכות. ההומור קיים גם בצילום, בהעמדה של הפריים, הסטטי בדרך כלל. נדמה שרוחו של הבמאי סולימן המרבה להשתמש בשוטים פתוחים מרוחקים -  שורה על סרור. כך או אחרת, שיתוף הפעולה בין סרור לצלם דניאל מילר, הוליד סרט אסתטי ומדויק. מילר, צלם צעיר יחסית, קבל כאן במה להציג את כשרונו הענק ואני צופה שהקולנוע הישראלי יתמלא בעתיד דימויים בלתי נשכחים פרי מצלמתו. דווקא המוזיקה אינה מתאימה בעיני, משום שהיא מעניקה לסרט ניחוח איטלקי, או יווני, המרחיק אותו מן המקומיות.

אמנם ישנן מספר סצנות המעוררות חוסר נוחות. כמו זו בה מופיע היהודי היחיד בסרט, בנו של שר התיירות. או כמו השיחה הרדודה שאדם מנהל עם חברו על תהליכים בכלכלה העולמית. אבל אלו בטלות בשישים. אוויר קדוש הוא חינני ומעניין לכל אורכו, גם אם יש בו מידה של בוסריות.