על הבמה שלושה מנטורים מאוד מנוסים, שנבחרו בפינצטה ויש המון מה ללמוד מהם. מולן שלוש בעלות עסקים, כל אחת עם הסיפור שלה. עליהן לתמצת את הסיפור שלהן בחמש דקות –מי הן, מה העסק שלהן ומה הדילמה שהן רוצות להציג למנטורים.

המנטורים הם: מור פסו, סמנכ"לית שיווק דלתא, יובל אברמוביץ', יזם, סופר, מרצה, מחבר רב המכר של "הרשימה" ומורן סער, היא מנכ"לית STUFF, משקיעה בסטרטאפים ומטמיעה חדשנות בארגונים גדולים באמצעותם.

שרה מלניק. עסק נקרא "ספרה" 

שמי שרה, אני בת 29. הסיפור שלי מתחיל די סטנדרטי: טמח אימא לשלושה ילדים, אישה לבעל מסור. עבדתי כמהנדסת תוכנה במשרה האחרונה כראש צוות פיתוח בחברה גדולה במגזר הציבורי. עד כאן, הכול זורם יפה וכיף. יום אחד הכול השתנה.

תקפו אותי כאבי ראש נוראיים, סחרחורות, חולשה, נמלולים בכל מיני חלקים בגוף, טשטושי ראייה, צלילים מוזרים באוזניים.. ולבסוף הגעתי לאירוע של מין אובדן זיכרון זמני, מעין אלצהיימר למשך חצי יממה.

מכאן הגעתי לאשפוז ממושך בתל השומר, ולאחר מכן לאבחנה לא פשוטה של מחלה נוירולוגית מאוד נדירה שפגעה לי גם בשמיעה וגם בראייה.

היום אני כמעט שנתיים אחרי. אני חושבת שאני הרבה יותר יודעת להודות על המתנות הקטנות, שאני מבינה כמה הן גדולות היום. היום אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו, וזה שאני יכולה לשמוע את הבן המפונק שלי מתלונן, זו מתנה. וזה שאני יכולה לעזור לבת שלי לבחור פרח לשמלה שלה, זו מתנה. וזה שאני נמצאת כאן היום זו מתנה גדולה. אז זה הזמן באמת לומר תודה, דבר ראשון לבורא עולם, שהביא אותי לכאן, והביא אותי להיות הרבה יותר מחוברת לעצמי ולראות את העולם מפרספקטיבה אחרת. תודה לבעלי שהיה חבר טוב לצרה ולכל הדרך הארוכה שעברתי, תודה למשפחה שלי שעטפה אותי באהבה, תודה לחממה ב"פליי", שהם המשפחה העסקית שלי.

המיזם שלי היום נולד כצורך לענות על שני חלומות שהיו לי במהלך השיקום וההחלמה שלי. מצד אחד רציתי להיות יותר אימא, מצד שני, לא רציתי לוותר על החלום שלי להיות יותר נותנת ולהיות יותר בצד של העשייה והמימוש העצמי. כך בעצם נולד המיזם, שהוא פלטפורמה, בעצם מארקט פלייס לפרילנסרים. מה שאני נותנת לכל פרילנסר זה בעצם משרד וירטואלי. אני מספקת לו, מלבד שירות העלאת המוצרים שלו לרשת ושיתוף עם כולם זה בעצם יכולת להשתמש בכלים נוספים שיהיו לו במשרד, כמו כלים לניהול משימות, כלים להנהלת חשבונות, כלים לניהול זמנים. בעצם אני פונה יותר לפרילנסרים בתחילת דרכם, כי אני רוצה לעזור להם לצאת לשוק העסקים. אני לאו דווקא פונה לפרילנסרים שעובדים באונליין אלא גם לכאלה שממש הולכים ונפגשים עם הלקוחות. הייחודיות השלישית היא שלא משנה לאיזו מדינה המיזם הזה יגיע, כאשר זה יקרה, השפה תהיה בשפה המדוברת והשירותים יהיו מותאמים לאזור.

עד כאן בכלליות על המיזם שלי, ועכשיו אני אשמח לשמוע את דעתכם על הבעיה שנוצרה לי: בעצם יש לי פה שני קהלי יעד – מצד אחד, יש לי פרילנסרים, שבאמת כבר ממש מחכים שמהדורת הבטא תצא והם יוכלו לצאת לעולם. מצד שני, יש לי בעלי עסקים. השאלה את מי אני מביאה קודם לאתר?

אני לא רוצה שיהיו פרילנסרים שישבו ויחכו ולא יהיו לקוחות. מצד שני, אני לא רוצה שיבואו לקוחות ולא יהיו פרילנסרים. אני אשמח לשמוע.

שרה מלניק. צילום: בני גם זו לטובה

שרה מלניק. צילום: בני גם זו לטובה

מור פסו: הדילמה שאת מעלה פה היא דילמה שבעצם כל בעל מארקט פלייס נתקל בה – מה מגיע קודם, הביצה או התרנגולת? כפי שאמרת, אם אין מספיק לקוחות לא יבואו ספקים ולהיפך. אז קודם כול נתחיל בזה שיש מקרים לדוגמה.

יש את חברת "פייבר", שכמובן כולנו מכירים ויודעים ששווה היום המון המון כסף – תלמדי אותה מכל הכיוונים. יש בנוסף לזה גם את "מיס ביז" בארץ, אם את מכירה. יש המון המון חברות ששווה קודם כול לחקור איך הן עובדות. חוץ מזה, בהתחלה, זה יישמע קצת לא נעים, אבל צריך לרמות.

"אובר", כשהם נכנסו ללונדון, בעצם שילמו לנהגים 24/7 שיעבדו, ושתמיד יענו לקריאות. שלא יקרה מצב שמישהו מחפש מונית והוא לא מוצא. אז צריך לעשות גם את זה, ואני, בתור סמנכ"לית שיווק, בסוף מאמינה מאוד בכוח של מותג, ואם תבני מותג חזק ואטרקטיבי, עם איזשהו DNA מאוד מובהק, אז תצרי קהל לקוחות נאמן שיהיה לו גם קל לסלוח קצת על טעיות של התחלה, חבלי לידה.

מורן סער: שלום לכולם. אז כמו שמור אמרה, אני רוצה להתחבר באמת גם לסיפור המרגש. אני חושבת שכשמגיעים ממקום של בטן חזקה ואמונה וחוסן נפשי אז באמת הכול מרגיש אפשרי, אז זאת נקודת מוצא מצוינת להתחיל ממנה.

אני חושבת שאת צריכה למצוא מה הסיפור שלך, וחלק מהסיפור שלך זה למצוא גם מה הבידול שלך, במה את שונה מהתחרות. מור ציינה את "פייבר". "פייבר", למי שלא יודע, זו חברה שלמעשה בחמישה דולר את יכולה קבל מגוון שירותים רחב. זו דריסת הרגל הראשונה שלך בתוך חברה כזאת. ניקח את "המקצוענים" כדוגמה אחרת לחלוטין, שבה את יודעת שכשאת נכנסת למקצוענים את מקבלת פתרון נקודתי בתחום מסוים.

אז נשאלת השאלה מה הסיפור שלך, זאת אומרת, מה הפלטפורמה מספרת?

במידה ואת מחליטה שסוג השירותים שאת נותנת הם בתחום מסוים, זה יאפשר לך, מה שנקרא, הוכחת ייתכנות ראשונית, דריסת רגל ראשונית בשוק הזה, בצורה ממוקדת. ואז גם סוג הקהל שתביאי יהיה קהל ממוקד. עוד המלצה שאני יכולה להציע, זה שהעסקים יהיו כאלה שמקדמים האחד את השני. זאת אומרת, את צריכה לייצר סוג של קואליציה בין העסקים שמאפשרת לעסק אחד שכבר נכנסה אליו איזושהי תנועה, בגלל שהוא לא מחכה רק לך כדי לקדם את העסק שלו. את סוג של בית, אבל הוא גם מביא אליו לקוחות משל עצמו, לאותו בית שאת יצרת לו. אז בוא נייצר איזושהי מערכת שמזרימה לקוחות אחד מהשני. זאת אומרת, שיהיה להם תמריץ לקדם האחד את השני בתוך הפלטפורמה.

יובל אברמוביץ': אני חושב שכשאנחנו נמצאים באיזשהו פאנל כזה שבו את רוצה לקבל עצות, או אולי לקבל כסף, אולי מישהו מאיתנו רוצה לתת לך כאן צ'ק של מיליון דולר להשקעה, ולבזבז מתוך חמש דקות שלוש דקות לספר את הסיפור המקדים, זה בעיניי בזבוז זמן. תהי עניינית. בעסקים חשוב להיות ענייניים וקצרים. להגיד, "היה לי אירוע, קרה לי ככה...", במשפט אחד, "כתוצאה מזה נולד בום...".

אני חייב להודות שלא לגמרי הבנתי מה הפלטפורמה. הבנתי שזו פלטפורמה שאמורה להפגיש בין פרילנסרים, נותני שירותים, לקהל שרוצה את השירותים שלהם, הבנתי בגדול. הייתי מעדיף לשמוע את הרזולוציות. תני לי דוגמה, אני למשל מחפש גרפיקאית, אני אוכל למצוא באתר?

שרה מלניק: כן, בהחלט. רק מה רציתי להבהיר שזה לא מארקט פלייס רגיל, אלא שהוא גם נותן ערך נוסף לפרילנסרים כמו מערכת לניהול זמנים, מערכת לניהול משימות, כדי שהם באמת ידעו לתמחר את עצמם ולהשתכלל ולעבוד יותר טוב.

אברמוביץ': ואם אני עכשיו פרילנסר שרוצה להציע שירותים אז בעצם, את תחברי ביני לבין הלקוח?

שרה מלניק: כן

אברמוביץ': ומי ישלם לי? הם, את? דרכך? איך זה עובד?

שרה מלניק: כמו בכל מארקט פלייס, הכסף עובר דרכי. ברגע שהעבודה מבוצעת הכסף עובר לפרילנסר.

אברמוביץ': אז עצתי אלייך היא, בתור התחלה, הטעות הכי גדולה של כל בעלי העסקים  היא שהם משיקים קהילה אחרי שיש מוצר. כשאתה פותח משהו, מוצר, אתר, ואתה אומר לאנשים, "או-קיי, בואו כולם, תעשו לי 'לייק'". מי יעשה לך 'לייק' חוץ מאימא שלך? בעלי עסקים צריכים לבנות קהילה הרבה לפני – לפתוח עמוד פייסבוק תחת השם של העסק שלך כבר עכשיו ובמשך שנה שם קהילה חזקה, להעביר תכנים, להסביר את הרעיון, ואז כשקרקע תבעבע – להשיק את האתר.

מירי פורסט, העסק נקרא "בגוף בריא"

שמי מירי פורסט, אני אישה חרדית, חסידת חב"ד, אימא לארבעה ילדים, שלוש בנות ובן אחד. לפני חמש שנים רצתי במרתון ירושלים וראיתי מעט מאוד נשים ועוד יותר מעט חצאיות וכיסויי ראש. אחרי שהריצה בעצם הצמיחה אותי בתקופות מאוד מאוד קשות, לא הבנתי איך יכול להיות שפעילות גופנית שהיא כל כך נגישה, כל כך זמינה, כל כך לא דורשת אמצעים מסובכים וכסף היא לא נגישה לנשים ועוד יותר לא נגישה לנשים דתיות וחרדיות.

ואז בעצם החלטתי ללמוד... למדתי ב-2010 להיות מאמנת חדר כושר, עיצוב, פילטיס וכל התחום הענפי, אבל בסופו של דבר הריצה הייתה, אל"ף, הכי נגישה, בי"ת, היא נתנה לי תועלות נפשיות הכי גדולות, והחלטתי לפתוח קבוצה. בחודש אחד פתחתי חמש קבוצות ריצה לנשים. בכולן אחוזי הנשים הדתיות והחרדיות היו אחוזים גבוהים מאוד, מעל 80 אחוז נשים דתיות וחרדיות.

מה שמייחד את מה שאני עושה זו העובדה שכל הנשים שמגיעות אליי לא רצו מעולם. אלה נשים שרובן גם לא עשו שום פעילות גופנית לפני כן, נשים כמוני, כמו הרבה נשים אחרות, שבעצם "גילו את האור".

לפני שנתיים רצתי במרתון טבריה בגשם שוטף, ושם בעצם הבנתי בפעם הכי מדויקת, יותר מכל הריצות ואלפי הקילומטרים שגמעתי, שיש לריצה כוח מרפא וכוח ששובר מחיצות.

יש המון קבוצות ריצה בארץ, יש המון מאמנים בארץ. מה שמייחד את הקבוצות שלי זו האחווה הנשית, העובדה שאת לא צריכה לרוץ מהר ואת לא צריכה לנצח. עצם זה שאת נועלת את הנעליים, יוצאת מהבית, שלוש פעמים בשבוע, מניחה את הילדים, את המשפחה, את העסק, את בן הזוג ואת החיים, ודואגת לעצמך לנפש שלך, זה ההישג.

זה הרבה הרבה מעבר לרק ריצה, זו שפיות נפשית. עובדה שהקבוצה עצמה מורכבת מנשים בכל הגילאים, מכל המגזרים, מכל מיני מעמדים סוציואקונומיים כאלה ואחרים, וכולן מתאחדות סביב המטרה הזאת להצליח ולנצח את השדים הפנימיים שלנו שיוצאים בריצה.

הדילמה שלי היא שבחמש שנים האחרונות, הצלחתי להגיע בעזרת המאמנות שלי ובעזרת הרגליים שלי ללמעלה מ- 2,700 נשים אבל הבנתי שהזרוע עוד ממש ממש נטויה.. אני כל יום מקבלת עשרות פניות מכל מיני יישובים בארץ.

החלטתי לפתח אפליקציה שבאפליקציה, בעצם, אני מאמנת, אחת על אחת, עם מי שבוחרת להשתמש בשירותים של האפליקציה, מאפס לעשרה קילומטר. מרמה של איך לנשום נכון, נעליים, צעד וכולי, עד לשלושה אימונים בשבוע, כמו שאני עושה בתוכנית, רק דרך אפליקציה.

מה שהכי חשוב לי זה הקשר האישי עם כל מתאמנת. הנסייניות של האפליקציה מתקשרות אליי אחרי כל אימון, מספרות לי איך היה ואיזה מדהים. אני חוששת שברגע שהאפליקציה ממש כבר תעבור את גרסת הבטא ותצא לגרסת אלפא, הקשר האישי הזה, האינטימי יישחק, ואני לא אוכל באמת ליצור את המפגשים של העין בעין עם הרצות שלי. הן יכירו אותי, אבל אני לא אכיר אותן. מצד אחד מבינה שאני חייבת את האפליקציה. מצד שני, אני לא רוצה שזה יקרה.

מירי פורסט. צילום: בני גם זו לטובה

מירי פורסט. צילום: בני גם זו לטובה

מורן סער: אז דיברנו קודם על בידול. את הגדרת עכשיו ואמרת, אני חושבת שמה שמאפיין את קבוצות הריצה שלי זה האחווה הנשית.

אז אני רוצה לתקן, לפחות באופן שבו אני רוצה את הדברים או את העסק שלך, זה לא הבידול שלך.

זה לא מה שמאפיין רק את פלטפורמת הריצה שלך. מה שמאפיין אותה בצורה מאוד מובהקת זה קהל היעד. את הגדרת קהל יעד מדויק. היכולת שלך להגיע לקהל היעד המדויק הזה נוצר שיח סביב זה שאת עצמך לא ראית נשים עם חצאיות. זאת אומרת, יש כאן איזשהו כוח בסיפור שלך, שהוא בבידול בהגדרת קהל היעד. אני חושבת שמכאן יכולה להתבצע הצמיחה. עכשיו לשאלתך לגבי המקום של המפגש הזה האישי. אני חושבת שהסיפור שלך הוא סוג של מתודולוגיה שתועבר גם על ידי נשים נוספות שהן מאמנות שלך, הסיפור שלך הוא זה שיאפשר את זה.

אני אתן לך איזו דוגמה שחשבתי עליה, ביכולת לחבר בין האישי-רגשי הזה, לבין המשימות שאתה לוקח על עצמך בריצה. ואני ניסיתי לתת לזה איזושהי כותרת, ברמה הסיפורית, של "3-30-365" – איזה יעד אתה נותן לעצמך תוך שלושה אימונים שכאלה, איזה יעד אתה נותן לעצמך תוך חודש, תוך 30 יום, או תוך 30 אימונים שכאלה, ו-365, שזו למעשה שנה.

אני חושבת שאת צריכה להצליח להביא את הסיפור הזה בצורה שמחברת בין האישי לבין המשימתי, שזו הריצה, ועל ידי זה את תייצרי גם את החיבור הרגשי שאת מדברת עליו במפגשים האישיים כי אנשים לא יבואו רק לרוץ, הם ישימו לעצמם סוג של יעדים, וזה יתפוס, בעיניי, סיפור שהוא יותר שלם.

מור פסו: אז אני מאוד מתחברת למה שמורן אמרה, קודם כול למצוא את הבידול. אני אוסיף על זה ששוב, יש לך פה הזדמנות, ובכלל כל המקרים שראינו ונראה פה, יש לך הזדמנות מסקרץ' (מכלום) להקים מותג.

זאת אומרת, עכשיו, מה שתבני, יש לו השלכות מאוד מאוד גדולות קדימה. ולכן, אם את מחליטה שחלק

מה-DNA, חלק מהערכים המאוד ברורים של המותג שלך זו את, זו את שהיא בפרונט...

אם את מחליטה שזה חלק מהמותג הזה אז יש המון המון כלים לעשות את זה. סתם אני גם אתן לדוגמה, חלי ממן. חלי ממן, לא משנה כמה היא תגדל, תתרחב, תהיה אימפריה, כל מי שמגיעה אליה לסדנאות, גם אם אצל אחת המורות או המדריכות שלה – היא מרגישה שהיא באה אליה.

את יכולה לצורך העניין, ובאמת זו זריקת רעיונות בלי להעמיק יותר מדי, שבאפליקציה שלך יהיה חלק של סרטוני וידיאו, שרואים אותך ואת זה... ואת יכולה להחליט שיש חלק של ווייס (קול), שאת מדברת כמו קואוצ'רית ונותנת... יש היום אפליקציות בתחום הפסיכולוגיה, בתחום המדיטציה, שממש אתה יושב ומקשיב להם, ואני חושבת שזה גם עוד מקרב אותך. ואומנם יש כלי טכנולוגי שמחבר, אבל את נמצאת שם בכל חלק ובכל אלמנט בכלי הזה. זאת אומרת, תחליטי היום שאת זה חלק מהמותג הזה ואת בפרונט של המותג, וכל דבר, בכל פלטפורמה תביאי לידי ביטוי.

יובל אברמוביץ': קודם כול, את מאוד מעניינת ואמינה, וזה מאוד חשוב ולא מובן מאליו. את משדרת אמינות. ראיתי את האתר שלך והוא משכנע. עשית לי חשק לרוץ... אני חושב שהדילמה שלך היא לא דילמה.  בעצם את מביעה פחד. את אומרת, "אני מפחדת..." וזה פחד של הרבה אנשים, גם נשים וגם גברים, את אומרת "אני מפחדת שבמקום שלושה ילדים יהיו לי 700 אלף ילדים, ומה אני אעשה?". יש לך ארבעה ילדים, נכון? את אוהבת את כולם ודואגת לכולם, נכון? ומצליחה. למרות שבטח היית בחרדות לפני הילד השני והשלישי והרביעי, "איך אני אוהב ואיך אני אטפל בהם?". יש פתרונות להכול.

אותו דבר לגבי קהל. שוב אני מחזיר אתכם לפייסבוק, יש כאן קהל מגוון, צעירים, מבוגרים יותר. חבר'ה מי שעדיין לא בפייסבוק, 2018 – תתחברו לפייסבוק. תפתחי לך שם הרבה קהילות קטנות של 500 אנשים, זה אגב יכול להיות בתשלום צנוע – כל חודש דמי מנוי 30 שקלים, הכנסה פסיבית, 500 איש.

ואת פעם בשבוע, כל פעם מעלה לייב של 10 דקות לאותם 500 אנשים. אני חושב שהקהל שאוהב אותך יבין שאת לא תהי זמינה לו כל הזמן, אין מה לעשות. גם חברי כנסת מעלים סרטונים. זה חלק מהעניין. את צריכה לעשות שינוי אצלך בראש מלהיות כל הזמן בעסק עצמו פיזית – לשחרר אותו, להסתובב, להתמנגל עם הקהל.

ערבה גרזון רז, בעלת האתר "אישווה"

עד לפני שלושה חודשים הייתי מנהלת הקהילות של אתר "מוטק'ה", רשת חברתית מובילה לאנשים מעל גיל חמישים. במשך כמעט 4 שנים ניהלתי את הקהילות. המפגשים והקבוצות. והגעתי לזה בגלל שאני חיית רשתות ואני גם פעילה חברתית, אז אני מחוברת להמון יוזמות והמון אנשים,

וככה הגיע המצב שב-2014 החלטתי שאני אישה שווה, שיש לי מה להגיד, ושככה אני הולכת לקרוא לבלוג שלי. וזה התחיל בתור "אישה שווה" ואיכשהו, עם הזמן, זה התקצר ל"אישווה".

מאוד מאוד מהר זה תפס, כלומר, מאוד מאוד מהר דף הפייסבוק הגיע לחשיפות של עשרות אלפים ובשבועות ממש טובים גם מאות אלפים. כתבתי על להיות אישה ולהיות אימא ולהיות עצמאית ולהיות אקטיביסטית ולשנות עולם.

היום יש בדף הפייסבוק שלי 13.5 אלף נשים עוקבות ויש עוד קבוצה שמונה כמה מאות נשים שהיא גם מאוד פעילה ורק בשנה שעברה הסכמתי להגיד שזה לא סתם, שיש כאן משהו, שזה חלק מהייעוד שלי. בעצם אני רואה את הייעוד שלי בלקדם נשים ולגרום להן להרגיש שהן שוות כי חלק מאוד משמעותי מתחיל מזה שאנחנו לא מרגישות שוות. אז עזבתי את העבודה ועשיתי את האתר שלי מעין אתר קורסים אינטרנטיים לנשים. לדוגמה, יש שם קורס שמדבר על "את שווה יותר", ומזמין נשים ללמוד ולהתחזק באהבה העצמית שלהן ובדימוי העצמי שלהן. בעצם הבנתי שאני לא רוצה שזה יהיה רק האתר שלי, אלא שמה שהרבה יותר מעניין אותי זה לעשות "מארקט פלייס", באמת מקום שבו נשים יכולות לבוא וללמוד ולצמוח כי אני פשוט מסתכלת על כל סדנה שאני נמצאת בה, ויש שם תמיד רוב של נשים. אני חושבת שנשים תמיד צמאות להתפתחות ולידע ולעוד כלים, וגם אנחנו הכי טובות בלהעביר תוכן. הדבר שאנחנו די גרועות בו זה לשווק את עצמנו ואת התוכן הזה.

אז חשבתי על אתר אחד שבו יש את כל הקורסים של כל הנשים, שנשים יכולות פשוט לבוא ולבחור. ולמה צריך אתר קורסים לנשים? כי כל האתרים האחרים זה לכולם. ומה זה "לכולם"? "לכולם" זה לרוב לגברים. וזה בדקויות, בדברים ממש קטנים, אבל מחקרים מראים שכשנשים לומדות והתוכן מופנה אליהן הן לומדות טוב יותר. ורק כדי להכניס אתכן לפרופורציה, מדברים על זה שהעתיד הולך לכיוון של

Learning-E, של למידה אונליין. מדברים על זה שב- 2020/25, זה הולך להיות שוק של מעל 300 מיליארד דולר, אז למה שאנחנו לא נהיה בחזית של זה?

ועכשיו לדילמה- אני יודעת לחבר בין אנשים, אני יודעת לכתוב ואני יודעת לנהל קהילות, אבל את הנושא של מכירה, וספציפית, מכירה אונליין, זה לגמרי משהו שאני אשמח לתובנות לגביו.

ערבה גרזון רז. צילום: בני גם זו לטובה

ערבה גרזון רז. צילום: בני גם זו לטובה

מור פסו: בעצם את אומרת שאת רוצה להקים את בית ספר ה Learning-E הראשון בישראל לנשים בלבד. זאת הכותרת שלך. זה חשוב להגיד את זה ככה, כי הגעת לזה ממש בסוף, ויש פה כותרת שהיא בשורה, נתחיל בזה. את עושה משהו בפעם הראשונה שהוא מאוד ממוקד, תצעקי את זה, אפרופו בידול, או-קיי? זה שלך. דבר שני, יש היום כמה מודלים עסקיים לאיך לשווק מקום כזה. הסטנדרטי והמובן מאליו הוא כמובן פרסום. ברגע שאת צוברת טראפיק (תנועה), ברגע שאת מראה איזשהם נתונים שהם שווי ערך למפרסם כזה או אחר, לצורך העניין, חברת הלבשה תחתונה, שמביע עניין ויש לו איזשהו אינטרס והוא רוצה את הקהל שמופיע אצלך – את יכולה לפרסם. יש כמובן גם שיתופי תוכן.

אבל אני חושבת שמודל שהוא קצת יותר מעניין זה מודל של "ממברשיפ" (חברות מועדון) – בעצם, אם את יוצרת פה קהילה שהיא אקסקלוסיבית ויש לה את הבידול שלה, ויש לה את האיכויות שלה, וזה בית ספר שמביא איתו המון ערכים, וחורט על דגלו את הראשוניות והאיכות אז אני חושבת שלקחת תשלום על חברות מועדון, גם נותן תחושת קהילה ואקסקלוסיביות, של "אני רוצה, כצרכנית, להיות חלק מהדבר הזה" וגם זה מודל שמאפשר לך להגדיל את הקהילה הזו, לעשות לה דברים ייעודיים, להוציא אותה מגבולות האונליין, לעשות כנסים, הרצאות, באמת לפתח איזשהו עולם. ואני אומרת שאם תעשי דבר כזה אז אני הלקוחה הראשונה, בשמחה ובאהבה.

 

מורן סער: אני ארחיב דווקא ממקום אחר, שזה ה"גו טו מארקט" –איך  לצאת לשוק ועל ידי זה איך בעצם להביא כסף חדש. מכירה את "יובל המבולבל"? כל פעם שחברת ההפקה רוצה להכניס טאלנט חדש, אז הוא מתארח באחת התוכניות של "יובל המבולבל". במקומות האלה, אנחנו כהורים מקבלים את הדבר שהילדים שלנו רצו, לצורך העניין, לצפות בו, ולאחר מכן מקבלים בדלת האחורית עוד משהו. עכשיו, בואי ניקח את המודל הזה ונלביש אותו על שלך – את לוקחת את אחת מהמרצות המובילות שלך, שאת יודעת שמגיע אליה קהל שמוכן לשלם כסף בשביל לראות את אותה ולאחר מכן, ישר אחריה, את נותנת במה ופתח דווקא לאחת הבחורות היותר ראשונות במערכת, יחסית בתחילת דרכה. על ידי זה את מקבלת תשלום על החשיפה על ידי אותה בחורה, שהיא מצטרפת ו"רוכבת על הגל" ואת מגשימה את האג'נדה שלך ככזאת שמטרתה לקדם נשים. זאת אומרת, יש כאן איזשהו חזון שבמהות שלו יכול להתיישב עם "גו טו מארקט" מהסוג הזה. ככה את מתחילה לא רק לייצר פלטפורמה של סדנאות מצומצמות ואינטימיות, אלא לבנות את קהילת המרצים שלך בצורה כזאת שאת גם סוג של חברת הפקה שמקדמת אותם.